יש לנו רבי

במשך שנה תמימה סירב הרבי מליובאוויטש למלא את מקומו של חמיו, רבי יוסף יצחק כמו בימי קודמיו, רק הפצרות ממושכות מהחסידים כ"אתערותא דלתתא" הובילו להסכמה המיוחלת ההנהגות המיוחדות שקיים הרבי לאורך שנה זו מקבלות משנה משמעות דווקא לאחר הסתלקותו

שישים וחמש שנים מלאו השנה לפטירתו של רבי יוסף יצחק שניאורסאהן מליובאוויטש זי"ע, שהסתלק בי' שבט. מיד כשדרכו רגליו על אדמתה של יבשת אמריקה, אליה הגיע בראשית שנת הת"ש כאוד מוצל מאש ימי הזעם באירופה, הכריז הריי"ץ את קריאתו המפורסמת "אמריקה איננה שונה", בהסבירו כי גם ארצות הברית יכולה וצריכה להיות בית גידול של תורה וחסידות. ואכן, בשנותיו האחרונות עסק הריי"ץ לא רק בשיקומה של החסידות שרבים מאנשיה נספו בשואה או נכלאו מאחורי מסך הברזל הסובייטי, אלא הקדיש את אונו ומרצו לסיוע גשמי עבור קליטתם של שארית הפליטה, ובהקמת מפעלים רוחניים ליהודי ארצות הברית: החל מישיבות ובתי ספר, וכלה בעיתון ומחנות קיץ לילדי ישראל.

יד ימינו של הריי"ץ ומי שניהל בפועל את רוב הפרויקטים הללו היה חתנו, שכונה אז בפי כל הרמ"ש - רבי מנחם מנדל שניאורסאהן זצ"ל - לימים ממשיכו ויורשו כרבי השביעי בשושלת אדמו"רי חב"ד. למרות העיסוק הרחב בענייני ניהול וכספים, הכירו רוב החסידים בקומת הענקים הרוחנית של הרמ"ש, אך רק עד רובד מסוים, ולא לעמקי עומקים.

אחד מזקני החסידים, הרב דובער בוימגרטן, שמע פעם מפיו של הריי"ץ דברים המגלים טפח ומכסים טפחיים על גאונותו וקדושתו של חתנו, המשקפים את ההערכה העצומה שחש כלפיו הריי"ץ. "אינכם יודעים איך לקבל מחתני, הרמ"ש. הוא תמיד הולך חגור באבנט, הוא צם שני וחמישי, הוא תמיד ער בשעה ארבע לפנות בוקר – או שרק אז הוא הולך לישון, או שהוא כבר ער. הוא בקי, מלבד הש"ס הבבלי וירושלמי, ב'תורה אור' (אחד מספרי היסוד בחסידות חב"ד) עם ההגהות ובכל ספרי החסידות". ואכן, כדרך קבע הפנה הריי"ץ אל חתנו שואלים שבאו לבקש דברי הדרכה רוחנית או עצות בענייני ציבור.

 

"ככלות הכל – אין לי את זה"

כבר בימי השבעה על הריי"ץ נשאו יהודי אמריקה וחסידי חב"ד בעולם כולו את עיניהם אל מי שבו ראו כתובת טבעית להמשיך את השושלת הקדושה, אולם לא בקלות התיישב הרבי על כסא חותנו. מיד לאחר ימי השלושים הסיר הרמ"ש את הסירטוק – הבגד הארוך והחגיגי לשבתות וחגים, אותו לובש האדמו"ר לאורך כל השנה, וחזר להתהלך כמנהגו בחליפה קצרה ואפורה, כאמירה ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים.

לדברי התחנונים של זקני החסידים, כמו גם למכתבים שהוסיפו להגיע מחסידי חב"ד ברחבי תבל ובהם "כתב התקשרות" – נוסח בו ציינו החסידים את רצונם העמוק לקבלתו של רבי מנחם מנדל כאדמו"ר הממשיך - השיב הרבי בתחילה בתקיפות רבה, כי אין בדעתו לקבל את הנשיאות כלל. "מה שכותב אודותיי (כמחליף), הנה מה מועילה הכתיבה? כאשר ככלות הכל, אין לי את זה. אני על עצמי – איני צריך לחפש שום רמזים ופירושים, ומספיקה בשבילי התבוננות קלה בנדון במעמדי ובמצבי, כדי לדעת באיזו דרגה אנחנו עומדים", השיב לאחד המכתבים כארבעה חודשים לאחר פטירת חותנו, בדברים שפשטותם זועקת כי נחצבו מקירות לבו.

אמנם שבועות ספורים לאחר הסתלקות הריי"ץ כבר החל הרמ"ש להשמיע שיחות ולערוך התוועדויות חסידיות, אך הוא סירב בעקביות לקיים תפקידים השמורים לרבי בלבד כגון השמעת מאמרי חסידות מקוריים משל עצמו, המכונים דא"ח – דברי אלוקים חיים, קבלת "קוויטלאך" (פתקים עם שאלות ובקשות) ולהשיב לשאלות בעניינים גשמיים כבני, חיי ומזוני. לאורך התקופה הפליא את קהל החסידים בהתייחסו לפטירת הריי"ץ כאל הסתלקות "לעיני בשר" בלבד.

לשאלות הקשות שהופנו אליו, היה מקפיד הרמ"ש להשיב רק לאחר שהיה שב מציון חותנו, אותו היה פוקד בקביעות ואף מגיע אליו עם מסמכי המוסדות וקונטרסים בחסידות – ממש כפי שהיה נוהג להתייעץ עם הריי"ץ בימי חייו.

"באחרון של פסח התוועד הרמ"ש יותר מד' שעות. התוכן היה אשר כ"ק רבינו נמצא אתנו בזה העולם כמו קודם וביתר שאת, זה בערך תוכן כל התוועדויותיו", מתאר הרב יואל כהן "החוזר של הרבי", אז תלמיד בישיבת "תומכי תמימים" ביומן מיוחד שכתב באותה התקופה. "הוא מאריך מאוד בעניין הזה למרות שאנ"ש מבקשים אותו לקבל על עצמו להיות ממלא מקום".

"הרמ"ש מדבר תמיד בנוסח כזה: 'הרבי שולח', 'הרבי אומר', 'הרבי מברך', הכל בעבר הווה ועתיד... והנה זה דבר ברור שכולם מודים שאינו פאַנטזיאָר (מדמיין) וכדומה", מנסה ליישב הרב כהן את הקושי המובן בהסבר רוחני קולע, "אבל אנחנו לא יכולים לשמוע דיבור כזה או לקרוא כתב רוחני, אם לא שיש איזה מתורגמן בינינו, שהמתורגמן הלזה יודע ביידע שפּראַכן (שתי שפות)".

 

מצווה שלמעלה מן הרצון

אט אט, נדמה היה כי רבי מנחם מנדל הולך ומקבל עליו בהדרגה את דרישת החסידים, אולם עדיין לא היה כל סימן רשמי לכך. החל מסביבות חודש תמוז התש"י, הוא החל לאמץ בהדרגה את אותן דרכי הנהגה שקודם לכך סירב להן - כקבלת שאלות בענייני גשמיות, וכפרסום "מכתבים כלליים" שנשלחו לתפוצת חסידי חב"ד ברחבי העולם לקראת חגי ישראל והימים המיוחדים של החסידות. גם העומס הגדול של הפונים הביא לגיבוש נוהל של שעות קבלה באמצעות מזכירים – בשונה מהתקופה שקודם הפטירה, אז הייתה דלתו פתוחה בכל שעה לכל דורש.

תהליך הדרגתי בקבלת עול הנשיאות נראה גם אצל אדמו"רי חב"ד הקודמים, ובפרט אצל ה"צמח צדק", רבי מנחם מנדל, שעל שמו נקרא הרבי זצ"ל. לאחר פטירת האדמו"ר השני של חב"ד, רבי דובער (המכונה "האדמו"ר האמצעי") בחודש כסלו התקפ"ח, סירב חתנו ה"צמח צדק" ליטול את התפקיד, והפנה אצבע לעבר דודו או גיסו כממשיכים הראויים. רק בערב חג השבועות באותה השנה ניאות ה"צמח צדק" לכך, לאחר תחנונים מהולים בדרישה תקיפה מפיהם של זקני החסידות - רבי פרץ חן זצ"ל ורבי הלל מפאריטש זצ"ל. כך מתאר זאת רבי פרץ בזכרונותיו: "כ"ק אדמו"ר התבונן איזה משך זמן, ואמר: 'מוסכם, בתנאי שלא יטרידוני בשאלת עצות בעניינים הגשמיים'". בכך ניתן האות, ורבי הלל הכריז בגיל: "חסידים, הבה נשמע חסידות".

הסבר להתנהגות הסותרת לכאורה, ניתן למצוא בסידורו של אדמו"ר הזקן בו הוא מסביר כי מצוות מינוי מלך היא מהמצוות "שהן דווקא שלא על פי רצון האדם, וזהו עיקר המצווה... התלויה דווקא בהיותה בעל כרחו של האדם, שהרי הרודף אחר הכבוד - הכבוד בורח ממנו... גם משה רבנו עליו השלום אמר 'שלח נא ביד תשלח', ואיך נמנע ממצווה גדולה כזו להוציא את בני ישראל ממצרים? אלא מפני שהוא מצווה שבמדרגה העליונה שלמעלה מן הרצון".

 

"יש לנו רבי"

גם החסידים שהבינו כי קבלת הנשיאות תלויה ב"אתערותא דלתתא" מצד החסידים, והמשיכו בהפצרותיהם, המתינו בציפייה דרוכה למועד המיוחל. הסברה הייתה כי הדבר יקרה באחד מימי מועדי החסידות. כך קרה שלהתוועדות י"ט כסלו של שנת התשי"א שהתקיים בבניין 770, הגיעו כשש מאות איש, מספר שיא של חסידים במושגי הימים ההם. התוועדות זו, כמו גם ההתוועדות בכ"ד בטבת, לציון יום הסתלקותו של האדמו"ר הזקן הסתיימה בלא כלום.

בי' שבט התשי"א, יום השנה הראשון לפטירת הריי"ץ, לאחר ביקור ממושך מהרגיל בציון חותנו, קיים הרבי התוועדות בהשתתפות כמאתיים חסידים. לאחר כשעה קם אחד מזקני החסידים, והכריז כי הציבור משתוקק לשמוע מאמר חסידות. הרבי פתח במילים "באתי לגני אחותי כלה" – הפותחות את המאמר האחרון שחיבר הריי"ץ, אשר נפטר בבוקר היום בו התעתד לאמרו, אך המשיך בדברי חסידות משל עצמו. רק לאחר זמן מה הבין הקהל את גודל הרגע ומשמעותו, ונעמד על רגליו בהתרגשות.

בהפסקת הדברים הראשונה, הכריז אי מי בקול רועד "יש לנו רבי", ובירך ברכת שהחיינו. מאז ועד הסתלקותו, היה הרבי אומר ביום זה מאמר חסידות המבוסס על הפסוק בשיר השירים. במשך שנות דור שחלפו מאז, פיתח הרבי את הסיסמה שטבע חותנו והרחיב את השפעתה אל הגלובוס כולו. נראה כי השפעתו הקדושה של הרבי מליובאוויטש על העולם היהודי, שנמשכת ומתעצמת גם לאחר שהסתלק למתיבתא דרקיעא, מסבירה טוב מכל את פשר דבריו הפלאיים מאותה השנה, כיצד נשארת נשמתם של צדיקים "בזה העולם כמו קודם וביתר שאת".