אישית

ים של פנינים

בראש השנה, הראשון לעשרת ימי תשובה, יום הדין, אין שום וידוי. אין "חטאנו, עווינו, פשענו". לא עוסקים בתיקון המידות ולא בוכים על חטאים ועבירות.

לכאורה, צריך היה לעסוק ביום הזה בעיקר בתשובה, חרטה, סליחה וכפרה. הרי אנחנו עוברים לפניו כבני מרון, עומדים לפניו בדין, האם זה לא הזמן המתאים ביותר לווידוי

 מעומק הלב כדי לצאת זכאי בדין הנוקב? ובסידור - אף לא ילה אחת בנושא.

הסידור של ראש השנה הוא הטקסט המופלא והמרגש מכל. בראש השנה אני טובע בדפי הסידור כמו בים של פנינים. התפילה כולה שיר הלל ואהבה למלך מלכי המלכים: "וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה".

הסידור של ראש השנה צריך ללמד על אופי העבודה בימי אלול. עלינו לשאול את עצמנו למה אנחנו עושים תשובה באלול - כדי לצאת זכאים בדין? ולמה אנחנו רוצים לצאת זכאים בדין - כדי שיהיה לנו טוב? כדי שתהיה לנו פרנסה? ישועות? שוב אנחנו עסוקים רק בעצמנו. כל הזמן אנחנו רוצים שהוא יעשה למעננו וחוששים ממה שהוא יעשה לנו. מתי בפעם האחרונה עשינו אנחנו למענו?

בראש השנה אנחנו עסוקים בו. רק למענו. לגילוי מלכותו השקטה, הנסתרת, הגולה, הנודדת. ראש השנה זה היום שלו, רק שלו, ועל זה הדין: עד כמה אני קשור באמת לעבודה הזאת, היקרה מכל, של גילוי מלכותו בעולם, ועד כמה אני עדיין עסוק בדאגה לגורלי ובגילוי מלכותי בעולם.

זה מסיט את כל תנועת העבודה של ימי אלול. אני לא עוסק בתשובה ובתיקון מידותיי, בגלל אימת הדין ומתוך חרדה לשנה הבאה שלי. מידותיי המקולקלות הן מסך המפריד בין ה' לעמו. לעולמו.

הדין בראש השנה הוא עד כמה אכפת לנו ממנו. "למענך אלוקים חיים".