אישית

טעם הקדושה

מנהג ישראל לקרוא בתורה בכל שבת פרשה אחת וכך לסיים את כל התורה בשנה אחת. הרבי מליובאוויטש מסביר כי המילה "תורה" היא מלשון הוראה וכי כל פרשה בתורה היא לא רק ציון אזוטרי של מאורע היסטורי, אלא תוכן עכשווי וממשי שנועד ללמד אותך ספציפית משהו ספציפי לחיים הספציפיים שלך, בזמן הספציפי הזה.

לגור מול מנזר

הפרשה של השבוע, פרשת ויצא, היא כזו שאני באופן אישי מתרגש לקרוא ולהזדהות אתה. "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" - יעקב יוצא מארץ ישראל כדי למצוא את את אשתו בחרן. אולם, זהו הפשט בלבד. הזוהר מסביר שהסיפור מכיל תוכן פנימי ועמוק הרבה יותר. באר שבע היא מקור המידות. ”שבע" הן שבע המידות (המקבילות הנפשיות של שבע הספירות מחסד ועד מלכות) ו"באר שבע" זהו הבאר, המקור ממנו נובעות המידות הקדושות. מדובר במקום רוחני, שורשי ונעלה ביותר, מופשט מכל גשמיות. זהו המקום הרוחני בו שקוע יעקב אבינו. ואולם יעקב אבינו בוחר לצאת מהמקום הזה. לא להישאר בו. ולא רק זאת, אלא שהוא יוצא מהבאר של השבע אל חרן, שעל־פי דברי הזוהר הוא "חרון אף של מקום". חרן מסמלת את התחתית הרוחנית, מקום שכולו טומאה עד ששמו מבטא את הכעס שהוא גורם לריבונו של עולם.

מדוע בוחר יעקב אבינו בחירה מוזרה שכזו, לעזוב את המקום הרוחני הנפלא בו הוא שרוי וללכת עד לשיא כזה של טומאה?

החסידות עונה על השאלה באופן נפלא, ובחסידות חב"ד ההסבר איננו רק בדיבורים אלא גם במעשים. ישנן כארבעת אלפים וחמש מאות משפחות חב"דיות שעזבו את בתיהן, את בתי המדרש, את הקהילות החמות והמחבקות ונדדו עד קצה העולם, למקומות שכוחי א־ל פשוטו כמשמעו. הם עזבו את החום של הקהילה התורנית, את ההתעלות והקרבה האלוקית ובמקום לחיות ב"באר שבע" הלכו לגור מול מנזר של עבודה זרה או סתם באיזה עיר נידחת בלי מנין של יהודים לתפילת שחרית.

דוס במועדון

היציאה הזו איננה בטעות, חלילה. היא התגלמות החזון החסידי המקורי של הבעל שם טוב. "אימתי קאתי מר?" (מתי יבוא אדוני?) שאל הבעל שם טוב את המשיח, כשפגש אותו בהיכלו, והמשיח ענה: "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה". לא די בכך שאתה קרוב לקדושה, ספון בחום האלוקי ושקוע במאמרי חסידות. כל עוד יש יהודי אחד שלא יודע מה פרשת השבוע או למה מניחים תפילין, העבודה שלך לא הושלמה. תכלית האור שזכית בו, היא שתפיץ אותו הלאה.

כשאני קורא על יעקב שעוזב את באר שבע, את ארץ ישראל, והולך עד לחרן כי דווקא שם נמצא היעוד שלו, אני מתחזק גם קצת בתוכי. זה לא קל, כיהודי דוס, לצאת מהקונכייה הקהילתית ולנסוע למקומות מרוחקים בעולם, להיאבק על אוכל כשר, שלא לדבר על תפילה במניין, להתאמץ לזכור שאתה יהודי... להופיע במועדון בתל־אביב (כמובן אם זה לא ממש בסתירה להלכה, לשולחן ערוך) או בכל מקום אחר בו לא אמור לדרוך דוס. לא תמיד אתה גם יכול לראות תוצאות מידיות למעשיך. אבל זהו החזון, זוהי השליחות. צא מהמקום שלך, מה"באר שבע" שלך, עם האור העצום שטמון בתוכך. צא החוצה למקום המרוחק ביותר, עד לחרן, כדי שגם שם יטעמו את טעם הקדושה.