מנגנים את זה

טעימות מפרויקט צמאה

שאמיל

משהו אומר לי שאני לא מכאן. קורא לי לחזור. לשוב למקום בו מעולם לא ביקרתי. מרחבים לא מוכרים מרגישים לי בבית, והבית שלי נדמה לי ככלא.

מהורהר ישב לו האימאם שאמיל, המנהיג הקווקזי, כשהוא מביט בחלון תאו המסורג. איך הוא נפל בפח, איך פיתו אותו הרוסים. פעם הוא היה חופשי. מלך. שולט במרחבים עצומים, נושם אוויר פסגות בהרים רחוקים. ציפור דרור.

הרוסים באו מלמטה, ניסו להילחם ולכבוש, אך לא יכלו לו. השבטים שלו הם עזים, מלאי אומץ. יתרון הגובה וההיכרות עם השטח השתלבו בעוז רוח ובאומץ הלב והם ניצחו. והמשיכו להיות פראיים וחופשיים.

ואז הגיעה ההצעה. תעלול פוליטי שהפיל אותו בפח. ועכשיו הוא מביט בסורגים, ונשמתו פורחת, מתגעגעת אל המרחבים ואל החופש. כשהוא כבר לא יכול, הוא פשוט מתחיל לשיר את געגועי הלב...

את הסיפור הזה סיפר הרבי כשלימד את הניגון "שאמיל". היו שראו בו סיפור היסטורי והיו שראו בו משל לגעגועי הנשמה, שירדה לעולם הזה ממרחבים רוחניים ומצאה את עצמה כלואה בתוך עולם החומר. הנשמה של כל אחד מאיתנו, גם של הצדיקים והרוחניים ביותר, הומה למקום אחר, והניגון מאפשר לה להביע, ללא מילים, את הגעגוע. מתוך הכאב ניתן לקפוץ לביקור קטן, ולו לרגע, אל אותם שמים רחוקים, שמים אהובים.

 מרחבים, מרחבים, מרחבי אל אִותה נפשי. אל תסגרוני בשום כלוב, לא גשמי ולא רוחני. שטה היא נשמתי ברחבי שמים, לא יכילוה קירות לב, ולא קירות מעשה, מוסר, הגיון ונימוס. ממעל לכל אלה שטה היא ועפה, ממעל לכל אשם יקרא בכל שם... חולת אהבה אני (הרב קוק)