טעימות מפרויקט צמאה

את רוב ניגוניו לימד הרבי מליובאוויטש בשעה שאינה מן היום ואינה מן הלילה. בשמחת תורה, אחרי לילה שלם של ריקודים, דברי תורה ושתיית "לחיים", היה הרבי אוכל את סעודת החג בשעה ארבע לפנות בוקר. החסידים לא העלו על דעתם ללכת לישון. הם חיכו.

בחמש בבוקר היה הרבי יורד, ערני ונמרץ כדרכו, והפיח רוח חיה בשירה ובריקודים. בשלב מסוים הוא היה קופץ על ספסל מזדמן, ובמצב הרוח (או יותר נכון: מצב הנשמה) השמור אך ורק לשמחת תורה, התחיל ללמד ניגון ישן. כמו מורה טוב, הוא חזר על הניגון שוב ושוב, עד שהחסידים התחילו לפזם יחד אתו. לפעמים היו אלה ניגוני כיסופים ולעתים ניגוני שמחה – אלו ואלו טובים, אלו ואלו חודרים אל תוך הלב ומנחמים אותו מכעסיו וחולשותיו.

הניגונים נכנסו ל"פלייליסט" של חסידות חב"ד, והם מושרים עד היום בכל הזדמנות. חלקם משולבים בתפילה, חלקם בהתוועדויות ובחתונות, וחלקם מתנגנים להם על שפתו של חסיד סתם כך, כשהוא הולך ברחוב ובוחר לו לבן לוויה את הניגון החסידי.

"רחמנא, דעני לעניי, ענינא!
(הרחמן, העונה לעניים, עננו!)
רחמנא, דעני לתבירי ליבא, ענינא!"
(הרחמן, העונה לשבורי לב, עננו!) (מתוך הסליחות)

הניגון הזה הוא ניגון שמח וקצבי. איך מתיישבות מילים כואבות כל כך עם ניגון קצבי כל כך? מה שמח כאן, ומה טוב בלהרגיש עני שפל־רוח ושבור־לב?

הדיכאון הוא מחלת נפש, העצב אוטם את הרגש, משטיח את האישיות והופך אותה לפאסיבית. הוא זולל לנו את הבטריה עד שאין לנו כוח לצאת מהמיטה. מעצב שכזה עלינו לברוח. בכי של יללה ורחמים עצמיים לא מתחבר ולא יתחבר לעולם לשמחה.

אבל יש גם בכי אחר, בכי פותח, מטהר ומקל. אדם כואב מגלה בתוכו עוצמות שכלל לא ידע על קיומן. לב שבור פורץ דרך לאוצרות גנוזים ומעניק לאדם אנרגיה להפוך את העולם. לב מדמם מחדד את תשומת הלב שלנו, הופך אותנו לרגישים וחשים יותר, אנחנו רואים אחרת ושומעים אחרת. וכך, למרות שהעיניים נפוחות מבכי, שמחה דקה מופיעה מאי־שם ומזרימה לנו חמצן.

בזוהר הקדוש, המביע את סודות התורה בשפתו המיוחדת, כתוב משפט מדהים: "בכיה תקיעא בליבאי מסטרא דא, וחדווה תקיעא בליבאי מסטרא דא" (בכייה תקועה בלבי מצד זה, וחדווה תקועה בלבי מצד זה). למרבה הפלא, הלב מצליח לאחוז בקצוות מנוגדים בבת אחת. כאב השגיאה מכוון ומדייק אותנו, משיב את הנפש לעצמה. הראש הופך לצלול וחדרים אטומים בלב סוף סוף נפתחים. כל דמעה מצידו האחד של הלב, מוסיפה שמחה בצידו השני.

אנחנו עומדים בימי הסליחות וביום הכיפורים ושרים בשמחה מתוך שברון הלב שלנו. העיניים דומעות והלב נטהר. בשמחה ובכאב אנחנו נפרדים סוף סוף מהשגיאות שדבקו בנו כל השנה, מהטעויות שלא הצלחנו לעזוב. סליחה שפגענו בך, אבינו האהוב, סוף סוף אנחנו מצליחים לבכות את זה החוצה.