אחרית שנה

חשבון נפש לפני ה'

פעמים רבות שחשבון נפש הוא עניין מאוד מתסכל. בודקים את המצוי מול הרצוי, רואים שאין הם חופפים, מחליטים מכאן ואילך לנהוג כרצוי, ומתאכזבים. למה אינני יכול לנהוג כפי שאני מבין שנכון, ובעיקר, למה איני מצליח לעמוד בהתחייבויותיי לעצמי?

לא נעים לומר זאת, אבל חשבונות נפש שכאלה מאד מזכירים את המבואר בספרים שיש זוג מפוקפק: הגאוה והעצבות. הזכר הוא הגאוה והנקבה היא העצבות. היא מטפחת אותו ומעריצה אותו והוא זן ומחיה אותה. בתחילה אני מצייר לעצמי את עצמי ככזה שראוי לו לנהוג כך וכך, ומציב בפני עצמי אתגרים כמין מרים משקולות, ולבסוף אני מתאכזב ועצוב, מדוע איני מצליח להגשים בפועל ובגלוי את אותה "רמת חיים" ואותה צורת התקיימות להם אני ראוי. כלומר, ככל שאדם גאה יותר בינו לבין עצמו, ומצייר את עצמו כמושלם יותר, ככל שעסוק בבניית תדמית חיובית לעצמו, כך חייו מלאים יותר עצבות על כישלונותיו ואכזבותיו, על היות ה"אני" שלו מוחמץ.

נראה, על כן, שאת חשבון הנפש צריך להתחיל ממקום כן יותר. עד כמה שניתן לחשבן ולסכם את ה"אני", הלה אינו נוטה בפשטות לזרום עם ה' ועם האמת. תדמית אחרת היא בלון שסופו להתפוצץ. ומה כן? – "נשמה שנתת בי טהורה היא". אני כשלעצמי "לא משהו", אבל נתת בי משהו נוסף, אחר, ונתת בי כוח להתגייס אליו.

 

הצל"שים מחטיאים

ניקח, למשל, מישהו שהופקדה בידו אחריות על חיי אחרים, כגון מפקד בצבא, אך טבעי הוא שרמת האחריות שבנפשו תעלה פלאים באותו זמן, וכל זה בלי שאישיותו תשתנה שינוי של ממש. יום לאחר סיום תפקידו נמצא אותו מרושל כמקדמת־דנא. כלומר, אחריותו אינה מעידה על טבעו. גודל תפקידו הוא שייצר אצלו שייכות לרמת חיים אחרת. הוא הדין לשמש של רבי גדול, בחסותו הוא מסוגל לעבוד מסביב לשעון, ובהיוותרו לבדו נעשה הוא כאחד האדם.

כלפי מה הדברים אמורים? כלפי המודעות לכך שיש בנו חלק אלו־ה ממעל, שה' הפקיד בידנו נקודת עומק שטעם קיומה וחיותה הם הזיקה אליו. "'גם הנפש לא תימלא' –  אמר רבי לוי: משל לעירוני שהיה נשוי בת מלכים, אף על פי שמאכילה כל מעדני מלך, אינו יוצא חובתו, למה? שהיא בת מלכים. כך כל מה שיפעל האדם עם נפשו אינו יוצא ידי חובתו. למה? לפי שהיא מלמעלה". עומק חיים זה הנו באמת טעם הקיום והצדקת הקיום שלנו, ובכל זאת, בל נשלה את עצמנו, אין הוא האני הפשוט שלנו, זרימתנו הטבעית. ושמא כך נדייק: הסיכומים והצל"שים שאנחנו נותנים לעצמנו מחטיאים את אותה זיקה עמוקה, היא נוכחת רק בעת תהליך, בעת היפתחות למה שמעבר לנו, ובעת שבאים לכלוא אותה כחלק מן התדמית האישית היא חומקת מאתנו והלאה.

 

עניין שלו

אבל, יטען הטוען, בשלמא אם חשבון הנפש מקדם העצמה אישית ומעלה על מסלול של הישגים, כי אז יש כוח, אולי, לסבול את מרירות הביקורת העצמית הכלולה בו. אבל אם החשבון הוא מול תפקיד ש"גדול עלינו", ומסקנתו שלא היינו נאמנים לשליחות שהוטלה עלינו, או לא נאמנים לממד קיום שבהיותו גדול עלינו הוא גם זר לנו, כי אז מה בשורה יש בו, בחשבון נפש שכזה? לאיזה שינוי ניתן כבר לצפות בעקבותיו (אף אם אותו שינוי מפגיש אותנו, כאמור, עם עניין שכל חפצים לא ישוו בו)?

התשובה היא שאכן חשבון הנפש הזה אינו רק בינינו לבין עצמנו. כעת, שמחוייבים אנחנו לחלק אלו־ה ממעל שבנו, הרי העניין נהיה גם ענינו של ה'. כעת, כביכול על עצמו הוא מרחם, על החלק שנשמט מן השלם, ועל התקוות שנתלו בתהליך זה של התרחקות למען התקרבות שעדיין לא מומשו. חשבון הנפש הוא פנייה אל ה' שיעזור, הוא ההתבהרות עד כמה הענין נוגע לה', וה', ודאי שבסוף יצליח ויגאל.

 

הרופא מגלה

דורשי רשומות אמרו: שני תמידים בכל יום: "שויתי ה' לנגדי תמיד", "וחטאתי נגדי תמיד", וסימנך: שני הדברים שלנגדי - הוי' ┴ חטאתי, בגימטריא = תמיד. לכן, אם לא שויתי ה' לנגדי מוטב שלא תהיה חטאתי לנגדי, כי רק אור ה' הוא הפותח חשבון נפש אמיתי, חשבון על מה באמת נפל פה – חלק אלו־ה – ומי יכנס בעובי הקורה לגאול – ה' עצמו. "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו".

על כן, מבואר בספרים, שונים רחמי אלול מרחמי כל השנה. כל השנה מרחמים עליך ומסתירים ממך את עומק עוונותיך, כדי שלא תתייאש, אולם באלול להפך. אור ה' והמבטח ברחמיו נפתחים אז, ואז הזמן בו אפשר לגלות לך עד כמה החמצת, עד כמה נאלם בך חלק אלו־ה שהופקד אצלך ועד כמה היית אלים כלפיו. באלול, ה' הוא כמו הרופא שרואה שיש תקוה, ולכן מגלה לחולה את חומרת מצבו. הגילוי יתן לו כח לשתף פעולה עם הטיפול בו.