לדעת את כל התורה - בעקבות הרמב"ם היומי

חצי הכוס המתמלאת

הלכות טוען ונטען פרקים ג-ט

בשלושה מצבים מחייבת התורה שבועה בבית דין, אחד מהם הוא כשהנתבע מודה במקצת הטענה של התובע. כאשר דוד, לדוגמה, תובע מאייל מאה שקלים, אם אייל יכפור ויטען "לא היו דברים מעולם" – אין לדוד מה לעשות. אבל במקרה ואייל הודה שהוא אכן חייב לדוד כסף, אבל רק חמישים שקלים ולא מאה, אזי מחייבים בית הדין את אייל להישבע על כך שטענתו אמיתית ושהוא אכן חייב לדוד חמישים שקלים ותו לא.

פרדוקס השקרן

הלכה זו מעוררת שאלה שכבר נשאלה בגמרא: יתכן בהחלט שהכופר בכל דובר אמת, ואכן לא היו דברים מעולם, אך באותה מידה יתכן שהוא משקר. מדוע בית הדין אינו משתמש בשבועה על מנת לברר אם כנים דבריו של המכחיש? נוצר כאן חוסר התאמה: את השקרן עז הפנים שכופר בכל התביעה מניחים לנפשו ופוטרים אותו בלא כלום, אבל אם יודה במקצת הטענה הוא יתחייב בשבועה, ואם יסרב להישבע – ישלם את כל התביעה! העניין תמוה עוד יותר, מפני שהנתבע עצמו, אם רק ירצה, יכחיש הכל ויפטור את עצמו לשלום. דווקא משום שבחר מרצונו הטוב להודות במקצת הטענה, למרות שהיה יכול לשתוק, נחייבו בשבועה מאיימת ומפחידה? האם השקר משתלם?

אין חצי אמת

לתמיהה זו אפשר להציע תשובה מפתיעה: חיוב השבועה אינו "לרעת" הנתבע, אלא לטובתו. ברובד הפשוט, למרות שיתכן שהמודה במקצת הוא הצדיק ואילו הכפרן הוא הרשע, המציאות המשפטית היא שונה. לכפרן טענה ודאית, יתכן שהוא רמאי ושקרן, אבל דבריו אינם מוטלים בספק. טענתו של המודה במקצת, לעומתו, מוטלת בצל של ספק וחשד. הוא אינו מודה אך גם לא מכחיש. במצב כזה, השבועה מסייעת לפזר את הערפל לא רק מעל טענתו החצויה, אלא גם מעל הנתבע עצמו.

בדומה למי סוטה המנקים את האישה הנחשדת בעבירה, שבועת מודה במקצת מנקה אותו לגמרי מכל חשד.

סיוע מלמעלה

אם נעמיק בדבר, נגלה שיש למודה במקצת "רווח" גדול יותר מטיהור שמו: אנו פוטרים את הכופר בכל משבועה, משום שאיננו מתעסקים עם שקרן מקצועי. גם אם נאיים עליו, גם אם יעמוד אל מול פני ה', כביכול, כשבידו ספר תורת ה' ויקרא בשמו המפורש – הדבר לא יועיל. חז"ל ידעו שמי שממונם ורגשותיהם של הבריות אינם יקרים בעיניו, לבו אטום כל כך עד שלא יחשוש גם לשקר בשם ה'. לכן, למרות שהיה ראוי להשביע אותו, אנו חוסכים ממנו את השבועה ובכך מונעים התדרדרות נוספת של שקר בשם ה'.

לעומת זאת, מודה במקצת הוא אדם שהייתה לו האפשרות לכפור בכל, ובכל זאת בחר שלא לעשות זאת. בחירתו מעידה על כך שלבו חצוי, בין טוב לרע, בין אמת לשקר. חיוב השבועה מאזן את הרצון לשקר. השבועה מתקנת את הלב החצוי, כשאדם יודע שהוא עומד להישבע בשם ה' הוא מרצין, מחדד ומעמיק את מחשבתו. הוא מבין שהוא משחק עכשיו במגרש של האמת המוחלטת, ושעסקים עם רכוש הזולת הם בעצם עסקים עם ה'. ואכן, במצב שאין באפשרותו של הנתבע לכפור בכל - כגון שיש לתובע שטר ראיה - ההודאה במקצת איננה מעידה על לב חצוי ולכן אין מקום לשבועה.

כך שניתן לומר, שפחד השבועה והטלטלה שזוכה להם המודה במקצת, הם לטובתו. לעתים הקדוש ברוך הוא מטלטל ומאיים על האדם, כדי שמעט האמת שבלבבו תצמח לאמת גמורה וגלויה לעין כל.