מה אהבתי, פרשת השבוע...

חיי שרה - אמונה בעתיד

הוא היה בן מאה שלושים ושבע. הוא חווה שני מאורעות טראומטיים שקרו לאנשים היקרים לו ביותר. הראשון אירע בבנו שהוא חיכה רוב ימי חייו להיוולדו, ליצחק. הוא ושרה איבדו תקווה, אך ה' סיפר להם שיולידו בן שימשיך את הברית הכרותה להם איתו. השנים עברו. שרה לא הרתה. היא זָקנה, וה' הוסיף להבטיח שזה יקרה.

בסוף זה בא. ההיריון, הילד, האושר. אך משגדל הילד בא הרגע הנורא שבו אמר אלוקים לאברהם לקחת "אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ" ולהקריבו על מזבח. אברהם לא מחה, לא בכה, לא דחה. האב והבן הלכו יחדיו, ורק ברגע האחרון בא הצו מן השמיים – עצור. איך יכול אב, שלא לדבר על הבן, לשרוד מטראומה כזו?

ואז בא האֵבל. מתה שרה, אשתו האהובה של אברהם. היא הייתה שותפתו המתמדת. יחד איתו יצאה למסע לארץ לא נודעת, והשאירה מאחור את כל עולמה: ארץ, מולדת ומשפחה. פעמיים הצילה את חיי אברהם כשהתחזתה לאחותו.

מה עושה אדם "זקן בא בימים" אחרי טראומה כזו ואובדן כזה? לאברהם היו כל הסיבות שבעולם לשבת ולרחם על עצמו. אבל הוא לא עשה זאת. באחד הרצפים המילוליים המופלאים ביותר בתורה מתואר אבלו של אברהם בחמש מילים, "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה", ומיד אחריהן באות המילים "ויקם אברהם מעל פני מתו". מרגע זה והלאה אברהם נתון בקדחת של עשייה. הוא פועל להגשמת שתי מטרות: לקנות חלקת קבר לשרה, ואז למצוא אישה לבנו. שתי מטרות אלו נוגעות בדיוק לשתי הברכות שקיבל מה': הארץ והזרע. אברהם לא חיכה בחיבוק ידיים שה' יפעל להגשמת ההבטחות. הוא הבין אחת מן האמתות העמוקות של היהדות: אלוקים מחכה לנו שנפעל.

מה נתן לאברהם את הנחישות, את היכולת להמשיך, את שלמות הרוח? את התשובה למדתי מהאנשים שהיו מוריי לאומץ מוסרי: ניצולי שואה שהייתה לי הזכות להכיר. איך, תהיתי, הם ממשיכים הלאה, עם הזיכרונות, המראות והמוראות? אנו יודעים שחיילים בריטים ואמריקנים ששחררו את מחנות ההשמדה לא שכחו לעולם את אשר ראו. ובכל זאת, הניצולים שהכרתי נאחזו בחיים בעקשנות שאין כמוה. רציתי להבין מה נתן להם את הכוחות.

לבסוף גיליתי. רוב האנשים הללו לא דיברו על העבר, אפילו לא עם בני זוגם, אפילו לא עם ילדיהם. הם התמקדו בבניין חיים חדשים בארץ חדשה. הם הסתכלו קדימה, לא לאחור. הם בנו עתיד. רק אז, לפעמים כעבור ארבעים־חמישים שנה, הרשו לעצמם לדבר על העבר. זה הכלל: תחילה עליכם לבנות את העתיד, ורק אז תוכלו לחזור ולהתאבל על העבר.

אברהם קבע תקדים: תחילה בונים עתיד, ורק אז אפשר להתאבל על העבר. ההופך את הסדר נעשה אסירו של העבר.

תובנה מעין זו הניעה את יצירתו של ניצול שואה מיוחד במינו, הפסיכותרפיסט ויקטור פראנקל. בתקופת מאסרו במחנה אושוויץ הקדיש פראנקל את כוחותיו לנטיעת רצון חיים בחבריו האסירים על־ידי חשיבה על העתיד.

פראנקל הגשים את משנתו בחייו. לאחר שחרור אושוויץ יסד אסכולה חדשה בפסיכותרפיה, "לוגותרפיה", המתמקדת בחיפוש המשמעות. זה היה כמעט היפוך עבודתו של פרויד. הפסיכואנליזה של פרויד עודדה אנשים לחשוב על עברם הרחוק. פראנקל לימד אנשים לבנות עתיד, או ליתר דיוק לשמוע את העתיד הקורא להם.

אברהם שמע את העתיד קורא לו. הוא שמע את קול הדממה הדקה של ה' אומר לו: הצעד הבא תלוי בך. אתה חייב ליצור לך עתיד, ואני אשפוך עליו את רוחי. מוטב כמובן שלא יקרו אסונות, אבל אם הם קורים, ההסתכלות קדימה היא הדרך לשרוד בהם.

אלוקים נכנס לחיינו כקריאה מן העתיד. הוא כמו מנופף לנו בידו מקצה אופק הזמן, מפציר בנו לצאת למסע ולבצע משימה שאיכשהו, בדרכיו הנסתרות של הבורא, נולדנו כדי למלא. איננו נמצאים בעולם במקרה. אנחנו כאן כי ה' רצה שנהיה כאן, ומפני שיש משימה שנועדנו להגשים. לא קל לגלות מהי. לפעמים אנו מגלים אותה רק אחרי הרבה שנים והרבה התחלות שגויות. אבל לכל אחד יש משהו שאלוקים קורא לו לעשות, עתיד שעדיין לא נוצר כי אם מחכה שניצור אותו. מוכוונות־עתיד זו היא המגדירה את היהדות כאמונה.