נשים

חיים שירה

אני זוכרת כמה פעמים שפספסתי את ההתחלה. בתכנית לימודים או במפגש מיוחד. גם אם פספסתי ממש מעט – זה לא נתן לי מנוח. הרגשתי שהחמצתי משהו קריטי. יש המון משקל להתחלה. איך את בוחרת להתחיל את ימי השגרה הבאים עלינו?

בין אם את מאלו שאוהבות חגיגות, וכשנגמרת תקופת החגים עננת דיכאון קלה שטה מעלייך, ובין אם את מאלו שמברכות על השגרה ומייחלות לבואה – המעבר מתקופת החגים לתוך היומיום מצריך התארגנות נפשית. כולם זקוקים לגשר כדי להיפרד מתקופת החגים. יש בה כל־כך הרבה אור, איך נוחתים ממנה לתוך סתם יום של חול שלפעמים נראה חיוור לעומת חודש תשרי?

טבע לא מואץ

האמת היא, שבדור שלנו נדמה שאין כמעט ימים של שגרה אפורה. גם הימים הכי רגילים מתקשטים בחגיגת יום־הולדת לחברה או לסבתא, שבוע הספר, סוף עונה, פסטיבל מיחזור, שבוע חינוך בגנים ובתי ספר, מפגש משפחתי והרשימה עוד ארוכה.

מה מפחיד בשגרה שקורא לנו לפרוץ אותה בחגיגות? אולי קצת התרגלנו לחוויות חזקות כדי להרגיש שיש התרחשות. שמשהו קורה. שאנחנו חיים. אם קצב הדופק רגיל זה כבר לא חי מספיק.

האמת היא שיש בריאות גדולה בהתרחשות טבעית. בקצב חיים פשוט ובריא. בהתנהלות כזו על מי־מנוחות. כמו שמסמן לנו הטבע. משך שנות ילדותי עברו עלי ביישוב עם גישה לשמיים ולאדמה והרבה מרחב של הרים ואויר. טבע חי. אפשר היה להרגיש ממש מקרוב את חילוף העונות. את זריחת היום ושקיעתו. משהו טבעי ופשוט. חיבור לקצב הבריאה, שמסמן את קצב החיים שזורם וחי כל הזמן, בלי דרמות, בהדרגה. מתחדש. מתחלף.

יום יום חג

כבר הרבה שנים שאני חיה בעיר. הקצב שלה הוא משהו אחר לגמרי. החיבור לטבע קצת מטושטש. פיסות שמיים מציצות בין כמה בניינים. את שקיעת השמש אני לא רואה מהחלון.

הניתוק הזה מלאכותי עבורי. וגם לא פשוט. אבל לימד אותי שיעור: כשאין לי את הסביבה הטבעית להישען עליה בקצב החיים, אני נדרשת לייצר קצב חיים מבפנים. להקשיב פנימה ולחיות אותו. ליצור אותו. עולמי הפנימי יכתיב לי את הזריחה, השקיעה, המנוחה והיקיצה.

בכניסתנו לימי השגרה חשוב לזכור שגם בלי הפקות ענק ודופק מואץ – כל יום הוא מתנה. כל יום הוא הזדמנות לחגיגה. פשוטה ושמחה. העניין הוא למלא אותו בכל מה שהוא. על אברהם אבינו נאמר שהיה "בא בימים". כל יום ויום שלו היה מלא.

כל יום שלנו יכול להיות מלא. יש בו המון הזדמנויות לפריחה. לאור. לשמחה. וכל יום הוא קטע. חלק מדרך, משביל ארוך. אני יכולה לבחור מה לעשות עם הימים שלי. לחיות אותם כאפורים־משמימים, או לראות בהם הזדמנות ליצירה ברוכה ונמשכת, ובכל רגע ליצוק את מה שיכול למלא אותו. לצקת באותו הרגע את כל מלאותו.

החיוך שילווה את מעשינו. הכוונה. ימלאו את ימינו ויהפכו אותם להיות יום־יום חג.