חגה המוזר של הלבנה החשוכה

אין עוד משהו כל־כך גבוה ומרומם, ויחד עם זאת כל־כך מכוסה ונעלם כמו סודו של ראש השנה – "חג שהחודש מתכסה בו", וסודה של התפילה – "העומדת ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בה". דווקא בשני אלו ראה רבי נחמן מברסלב את כל ייחודיותו ואת כל בשורתו: "כל הענין שלי הוא ראש השנה!", "כל הענין שלי הוא תפילה!".

מהו פשר הדבר? אין ספק שכנסת ישראל מזהה את עצמה בכל נימי נפשה עם הלבנה החיוורת וחסרת האונים, כשהשמש, גדושת האור ושופעת העוצמה, זרה לחלוטין לרוחה. אומות העולם, ממזרח שמש ועד מבואו, סוגדות בכל ישותו לאותו "מאור גדול לממשלת היום", המשדר בכל תוקף עצמאות יוצרת של אנרגיה בלתי־נדלית המפעילה ומגלגלת את כל "הנעשה תחת השמש". אי־אפשר להן שלא לראות בדמות דיוקנו המצליחנית והגאה את האידיאל הנערץ ואת המודל לחיקוי. אך זו שמדברת יותר מכל ללבו של היהודי, של יעקב "הקטן", היא דווקא אותה נקודה לֵילית זעירה ועלומה "שאין לה מצד עצמה כלום". הלבנה היא סמל התום, הענווה, הציפייה, ההתמסרות הטהורה ונתינת האמון עד כלות בבן־הזוג הנצחי, מקור כל ההווה האחד והיחיד. גם כאשר נוכחותו לא נראית לעין הוא לא מפסיק לשגר דרישות־שלום נשגבות ולשאת את ידו בשבועות־עולמים ממרומי מרומיו וממרחקי מרחקיו. הנוכרי שואף לבעלות ולשליטה, היהודי נכסף להיות בקשר.

אין מאושר ממנה

אז נכון שזה כלל לא קל לסגל את החוויה הקיומית התמידית הזו של "עני בפתח", של "מאמין בחי עולמים וזורע", נכון שלא קל להיות יהודי, אבל בכל זאת: מי שיש לו די אומץ לומד מהר מאד ליהנות את אותו סוג מיוחד של הנאה מהזוהר החינני, היפהפה והקסום ההולך וממלא מיום ליום יותר ויותר את זו שאכן אין לה מכוח עצמה מאומה, אך אין מאושרת ממנה כאשר היא ניצבת בבטחה ומחזירה ללא הרף את אורו של העומד בכל הדר גאון עוזו מולה.

זהו המצב של לבנה המוארת במלואה, זוהי היהדות בזמניה היפים והטובים, אלו הם שלושת אבות האומה הישראלית שתיקנו איש איש בתורו את שלושת רגלי כסא התפילה, הלוא היא הלבנה, כשתפילותיהם אכן מתקבלת ועושה פירות ומושכת את השפע לכל עם ישראל לדורות, וזו היא בדיוק השמחה הגדולה שברגלים הנחוגים באמצעו של החודש בעת מילואה של הלבנה. שעיקרה אינן חגיגות צהריים שטופות שמש אלא חוויות ליליות לאורו של הירח: ליל הסדר בפסח, תיקון ליל שבועות (שאמנם אינו במרכז החודש, מפני שהוא סיומו של פסח), והזמנת האושפיזין עם אכילת ה"כזית" הראשון "מדאורייתא" בסעודת הלילה והשינה בסוכה. 

חשכה גדולה נופלת

אך מה עושים כאשר גם הירח נותר אפל לחלוטין, כששום נצנוץ ולו דק מן הדק לא זורח אל עבר פניו התמהות והמבויישות? ויתרת על ההצעה המפתה להיות בעצמך לא־ל ובחרת בחיים של התבטלות וכמיהה למי שאין עוד מלבדו, אך פתאום מתברר לך שבעצם נותרת "קרח מכאן ומכאן". כאן כבר לא יכולים להיות לנו לעזר לא שלושת האבות והתפילות ("תמה זכות אבות"!) ולא שלושת הרגלים ("מועדיכם שנאה נפשי", "פֶרֶש חגיכם"), כאן אנחנו נזקקים לרגל הרביעית: לדוד מלכא משיחא, לתפילת חצות לילה, לפלא הפלאות של ראש השנה, חגה המוזר של הלבנה החשוכה!

זהו תהליך על־פני ציר ההיסטוריה, זה מה שקורה בערבה של כל שנה ושנה כאשר "עבר קציר, כלה קיץ ואנחנו לא נושענו", וזה מה שגם קורה בסופו של כל יום ויום כשכל אחד מאתנו מוצא את עצמו שוקע בתוככי אותו רגע קצרצר אך דומה לנצח שבו נסתם הגולל על המאור הגדול והקטן, על המימושים ועל התקוות גם יחד ו"אימה חשכה גדולה נופלת". ואז, ושם, כל המבחן.

לרקוד בחושך

לדורות הללו ולשעות הללו, לתהומות הספקנות, הכפירה, הייאוש והחידלון, העצבות והמרה השחורה, לחושך שמתעקש ומצליח להישאר חושך ושום סוג של קרן אור לא מסוגל להניס את צלליותיו, מגיע רבי נחמן כשהוא מלמד את סוד התפילה האישית המתבודדת ומתפתלת במחשכיה, את הִתְּכסות הירח בראש השנה שהופכת ללידה של שנה חדשה וחיים חדשים דווקא על־ידי גניחת ויללת שופר התרועה: אל תנסו לפתור את השאלה, אומר רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן ס"ד, ח"ב י"ב, מ"ו), למדו להיבלע בתוך תוכה ולצעוק אותה עצמה!

לא משנה עד כמה חשוך לך, אם רק תלמד איך לדבר את אותו חושך, לספר אותו, לשיר אותו, לשפוך אותו, ל"תקוע" אותו, לאַנֵח אותו (זה לא רק חידוש עברי לשוני מפוקפק, זו מהפכה רוחנית שאין דומה לה...); אם רק תשכיל להעמיד אותו, כך, כפי שהוא (עוד לפני שתגלה שעצמיותו היא מעל ומעבר לכל אור, אף לזה הקורן החוצה ממנו עצמו), – רק אז תטעם לראשונה את הקשר העמוק מכל עומק שמסוגל להיווצר ולהתקיים אך ורק במעמקי מעמקיו של החושך שאין חושך ממנו! רק אז תגלה שחשוך כאן לא בגלל שאף אחד לא נמצא אלא דווקא מכיוון שהוא, האינסוף, כל־כך קרוב ואנחנו כל־כך אחד עד שכבר אי־אפשר לראות כלום.

זוהי בדיוק שעת ההתבודדות – פינת הקשר שאין דומה לו וההיוולדות הפלאית התמידית, ראש השנה שממתין לכל אחד מאתנו בכל יום בשנה.