לדעת את כל התורה - בעקבות הרמב"ם היומי

זכות השתיקה וחובת הדיבור

 

הלכות עדות פרקים א-ג

אחד ההבדלים הבולטים בין דיני ישראל למשפט אזרחי הוא המצווה והחובה להעיד.

התורה מחייבת כל מי שראה או ידע, לבוא ולהעיד על כך. במשפט העברי לא קיים המושג: "זכות השתיקה", אלא חובת הדיבור: "אם לא יגיד ונשא עונו".

אמנם לדעת הרמב"ם, קיים הבדל בין עדות על ממון לעדות על שאר איסורים. בעדות על ענייני כספים, החובה להעיד חלה רק כאשר זומן העד לבית דין, אם לא זומן - הבחירה בידו אם לקיים מצווה זו או לא. לעומת זאת, בענייני טוב ורע, כגון עריות ונפשות, אין אפשרות לשתוק. מדוע המשפט העברי אינו מכיר ב"זכות השתיקה"?

מחיר האדישות

הרמב"ם קשר בין איסור "לא תעמוד על דם רעך" לחובה להעיד. כלומר, העדות נחשבת למעשה הצלה. בין שחברו טובע בנהר, בין שהוא נתבע בבית דין, חייבים לעזור לו. גם בדיני ממונות, כשאינו חייב להעיד האדם אינו עובר על "אם לא יגיד ונשא עוונו", אך בכל זאת עובר על איסור "לא תעמוד על דם רעך". האדישות לצרת הזולת היא עבירה בפני עצמה.

יוצא שבכל מקרה מי שלא מעיד עובר עבירה, השאלה היא רק איזו עבירה. מה זה משנה? עד אחד, גם אם ירצה להעיד, לא יוכל להכריע בעדותו את הדין. לכן, למרות שמשפטית אין לו חובת מתן עדות, עליו להעיד משום "לא תעמוד על דם רעך", מכיוון שהוא יכול לחייב את הצד השני שבועה וגם עזרה קטנה היא משהו.

ראית - שילמת?

ומה אם הוא מתעקש לשתוק? יש אומרים שסרבן העדות גוזל את בעל הדין, ומדיני שמים עליו לשלם לו! לא נעים. בפרט שגזלן פסול לעדות. אם לא תעיד כשאתה לא רוצה, בסוף לא תוכל להעיד כשאתה צריך. אבל להלכה חיוב בדיני שמים לא פוגע בכיס. החובה להעיד היא כמו השבת אבידה. סוג של גמילות חסדים – לא רוצה לא צריך, את החשבון תקבל בשמים.

עד כאן ראינו שעדות היא סוג של חובת גמ"ח שלא מקבלים עליה קנסות. זריקת עידוד למעשה הנכון, דרך מצווה ועבירה. אבל העובדה שמי שלא העיד חייב להביא קרבן לה', מלמדת שיש בסירוב להעיד הרבה יותר מתיקון עולם וסדרי החברה.

הצופה משפיע

נגיד שקרה מה שקרה וגזרו בבית הדין עונש מוות על הנאשם. מי התליין? דווקא העדים. לא מישהו מקצועי, נקי, לא מעורב. אחד שעבר הכשרה נפשית מיוחדת, ללא רגשות טינה, אימה או אפילו חברות כלפי הנידון. "יד העדים תהיה בו בראשונה". מי שהיה, ראה וידע, אפילו חבר, אפילו פעיל זכויות אדם מזועזע.

אין צופה מן הצד. הצופה הוא חלק מהנעשה. הוא מעורב. הצופה במעשה בעצם משתתף בו. כשהעדים באים להעיד הם מגיבים לאירוע שהשתתפו בו. בעדותם, הם דוחים מהמציאות את הרע, או לחילופין מחזקים את הטוב שראו.

אם נתבונן פנימה יותר, נגלה סוד עמוק מאוד. כשקין רוצח את הבל, נענשת האדמה על "שיתוף פעולה" בהסתרת ראיות, באי מתן עדות. לא רק העיניים האנושיות רואות ושותפות לכל מעשה, אלא כל המציאות היא כמו נייר לקמוס לטוב ולמוטב. "שמא תאמר מי מעיד בי? – אבני ביתו וקורות ביתו של אדם הם מעידין בו".

אי מתן עדות הוא מחשבה מקולקלת שאני רק צופה, מחוץ לתמונה, מחוץ לדילמה המוסרית שקיימת כל רגע בבריאה. מתן עדות הוא הכרה, שאפילו ראינו רק קצת, כולנו מעורבים, כולנו משפיעים, לכולנו יש  אחריות מוסרית.

מקורות: היד החזקה הלכות עדות פרקים א-ג; חגיגה טז; משכנות יעקב (סימן יב)