מה אהבתי, פרשת השבוע...

וירא, לברך את המרחב שבינינו

מי היה אברהם ולמה הוא נבחר? אברהם אינו מתואר בשום מקום בתורה בתיאור כגון זה שזכה לו נוח, "איש תמים צדיק היה בדורותיו". התורה אינה מציירת לנו את אברהם הצעיר מתערב בגופו במריבות כדי למחות על עוול, כמשה הצעיר. אברהם לא היה לוחם כדָוד ולא חוזה כישעיהו. רק במקום אחד, אומרת התורה: "כי ידעתיו, למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט".

אברהם נבחר כדי שיהיה אב. ואכן, הדבר מוצפן כבר בשמו הפרטי – שמו המקורי, אברם, כלומר אב רם, ושמו המורחב, אברהם, "אב המון גויים".

מעניין שהשם הראשון בתורה המצביע על אימהות, חוה – "אם כל חי", בא זמן רב (עשרים דורות, למען הדיוק) לפני השם הראשון בתורה המצביע על אבהות, אברהם. הסיבה לכך היא שהיחס האימהי לוולד הוא תופעה ביולוגית. האבהות, לעומת זאת, היא תופעה תרבותית. בעולם הביולוגי יש רק מעט דוגמאות לקשר זוגי יציב בין זכר לנקבה, ועוד פחות דוגמאות לקשר ממשי בין זכר לבין צאצאיו. על כן נזקקת האבהות תמיד לחיזוק מצד הקוד המוסרי שהחברה אוכפת.

הדגשה זו של ההורות־אימהות אצל חוה, ואבהות אצל אברהם – קולעת אל לב הרוחניות היהודית; מפני שהחידוש שחוללה אמונת־הייחוד העברית בתפיסת האלוקות לא היה רק צמצום מתמטי של מספר האלים, מרבים לאחד, אלא גם שינוי הדגש העיקרי במהותו של הא־ל. אלוקי ישראל הוא אמנם גם אלוקי המדענים שהעמיד את היקום על מכונו, וגם אלוקי הפילוסופים שהווייתו ההכרחית היא תנאי לקיומנו, וגם אלוקי המיסטיקנים, האינסוף הממסגר את סופיותנו. אולם מעל לכל אלה, אלוקי ישראל הוא בראש ובראשונה הא־ל האוהב אותנו והדואג לנו כמו שהורה אוהב את ילדו ומטפל בו.

לעתים אלוקים מדומה במקרא לאב, ולעתים הוא מדומה לאם. יחסינו עם אלוקים עומדים אפוא בזיקה מהותית ליחסינו עם הורינו, אך דווקא על הרקע הזה מתגלה סיפור אברהם כקשה להבנה. ראשית, אברהם היה הבן הראשון שאלוקים ציווהו לעזוב את אביו. שנית, אברהם הוא האב שאלוקים ציווהו להקריב את בנו. איך זה מסתדר? הציוויים הללו ניתנים דווקא למי שנועד להיות גילום המופת של דמות האב ומודל לחיקוי ליחסי הורים וילדים.

התורה מלמדת אותנו דבר יסודי הנוגד את האינטואיציה. כדי שיתקיים חיבור, חייבת להיות קודם לכן הפרדה. כדי להיות ילדים טובים להורינו אנחנו צריכים מרחב לעצמנו; וכדי להיות הורים טובים לילדינו עלינו לתת להם את המרחב להיות הם עצמם.

בשבוע שעבר טענתי כאן שאברהם המשיך, במסעו לארץ ישראל, מסע שהתחיל עם אביו תרח. אולם, כפי שכתבתי, כדי להבחין בכך נדרשת מידה של בשלות מצדנו; על־פי מסורת המדרש המפורסמת, הילד אברם לקח פטיש ושבר את פסילי אביו. רק בשלב מאוחר בחיינו אנחנו עומדים על כך שלמרות כל מרידות הנעורים שלנו, הורינו הותירו בנו חותם גדול משחשבנו בצעירותנו. לפני ההבנה הזו חייב לבוא מעשה של היפרדות.

כך גם באשר לעקדת יצחק. הנקודה העיקרית בסיפור העקדה איננה שאברהם אהב את אלוקים עד כדי נכונות להקרבת בנו, אלא שה' לימד את אברהם שילדינו אינם קנייננו. הילד האנושי הראשון נקרא קין, כי חוה אמו אמרה "קניתי איש את ה'": קין בנה היה בעיניה קניינה שהיא קנתה בעזרת ה'. זו הייתה המוסכמה בעולם האלילי הקדום, והיא נשארה שרירה ברוב התרבויות עד לא מזמן: שהילד הוא נכס של הוריו והם רשאים לעשות בו כרצונם. כשהורים חושבים שילדם הוא רכושם, התוצאה היא לעתים קרובות טרגית.

קודם היפרדו, ואז התחברו. קודם בנו את עצמכם כיחידים, ואז קשרו עצמכם לזולת. זה אחד מיסודות הרוחניות היהודית. אנחנו איננו אלוקים. אלוקים אינו אנחנו. חדותם של הגבולות שבין שמיים וארץ היא המאפשרת לנו לנהל יחסים בריאים עם הקדוש ברוך הוא. מפליא לראות כיצד אישי התנ"ך מדברים עם ה' אך נשארים הם עצמם. ה' איננו מאפיל עלינו. זהו העיקרון המכונה בקבלה "צמצום". ה' מפנה לנו מקום, כדי שנהיה אנו עצמנו.

אברהם נדרש להיבדל מאביו לפני שהוא יוכל (ונוכל גם אנחנו) להבין כמה הוא חייב לאביו. הוא נדרש להיפרד מבנו כדי שיצחק יהיה יצחק ולא סתם שיבוט של אברהם. ה' אוהב אותנו כפי שהורה אוהב את ילדו – אבל הורה שבאמת אוהב את ילדו מפנה לו מרחב לפתח בו זהות משלו. המרחב שאנו יוצרים זה לזה הוא המאפשר לאהבה להיות כאור השמש לפרח, לא כעץ הגדול לשתיל הרך המתאמץ לשווא לצמוח לידו. תפקידה של האהבה, זו האנושית וזו האלוקית, הוא, כניסוחו היפה של המשורר האירי ג'ון או'דונוהיו, "לברך את המרחב שבינינו".

​הרב יונתן זקס, רבה הראשי לשעבר של בריטניה, הוא פרופסור בקינגס קולג' בלונדון, באוניברסיטת ניו יורק ובישיבה יוניברסיטי.