הרב שלמה גורן זצ"ל משחרר לבדו את מערת המכפלה

בהגיענו (למערת המכפלה) התרגשות גדולה אחזה בי, במיוחד משהגעתי ל"מדרגה השביעית" הידועה לשמצה. עליתי עד למעלה בצד הצפוני של המערה – נתברר לי שהשער סגור. דפקתי בדלת בחוזקה. הוריתי, "פתחו את הדלת". חשדתי שיש בתוך המערה ערבים. הם לא יפקירו את המערה וישאירוה ריקה כך. שמעתי קול האומר מבפנים: "מפיש מפתח" – אין לנו מפתח. הכיצד אין לכם מפתח ואתם נמצאים בפנים?! – חשדתי. שאלתי "מי סגר אתכם מבחוץ?" לאחר מכן נתחוור לי כי הדלתות ננעלו מבפנים על־ידי בריחים. למעשה יכלו לפתוח את הבריחים ללא כל מפתח. שוב הוריתי "פתחו את הדלת", לא שמעתי כל מענה ואז פתחתי באש על מנעול השער. עד היום אפשר לראות את החורים על דלת השער שנורתה, שנקראים בפי כל "החורים של הרב גורן".

"אין קול ואין עונה ואין קשב" לנוכח היריות שיריתי. התחלתי לעשות סיבובים מסביב למערה שמא יימצא חלון, דרכו אוכל להיכנס. כל החלונות היו סתומים. לא רציתי לפרוץ שמשות. הייתי גם עלול בכך להודיע מהיכן אני נכנס. השערים נעולים, סורגים מכל עבר, חיילי צה"ל עוד לא הגיעו, והייתי יחידי עם הנהג שלי.

רציתי, עד מאוד, לתלות דגל על מערת המכפלה. הגעתי לחברון בסביבות 06:00 בבוקר. הדבר נמשך עד קרוב ל-08:00 ועוד לא התפללתי ורציתי להתפלל בתוך המערה. סבלנותי החלה לפקוע. פתאום מצאנו ברזל שעמו נסינו להפיל את השערים. לא צלח הדבר בידנו. לבסוף שמענו טרטור של טנק. היה זה הטנק הישראלי הראשון. היה להם מוט ברזל, עמו פתחנו לבסוף את השערים. כמו כן לקחתי מהטנק דגל ישראל. הדגל הזה, שרצו לתלות על העירייה של חברון, בקשתי לתלות על מערת המכפלה. עליתי על הצריח של הטנק "שרמן" ותליתי את הדגל. לקחתי את צרור המפתחות, הנחתי תפילין ותקעתי בשופר. קראתי פרשת "חיי שרה" – פרשת קניית מערת המכפלה.

בבוא הזמן אאסור על הערבים להיכנס למערה במשך ארבעים יום. טענתי בפניהם שהם גרשו אותנו מהמערה אלף ומאתיים שנה, הם לא יורשו להיכנס ארבעים יום. במשך תקופה זו קיפלתי את כל רכוש הואקף והשבתיו לבעליו; כמו כן הכנסתי את חיל ההנדסה לערוך שינויים במערה ולפקוד את תוכה ופנימיותה. כמו כן קבעתי את מקום בית הכנסת.

אחר כך הוריתי לנסח כתב כניעה ללא תנאי. שאלתי את (ראש עיריית חברון) ג'עברי אם הוא מסכים לחתום. השיב כי אין לו ברירה. אמרתי שיש לו בהחלט ברירה לא לחתום, וכמובן שעדיף לחתום. אמנם אין זה בסמכות של רב ראשי לצה"ל לנהל דו־שיח בהקשר לכניעה אלא שהייתי בעל הדרגה הגבוהה ביותר. על־כל־פנים שמעו לקולי, לא נשאלה שאלה מעין זו כמו בידי מי הסמכות. היינו בתקופה מיוחדת במינה: שבנו לחבלי ארץ אבות.

מתוך ראיון רדיופוני שערך ד"ר יוסף שרביט