הרבי שהפך לחסיד

לקראת יום השנה השני לפטירתו של הרב פרומן זצ"ל בכ"ג אדר, חתנו ובתו, דן ושוביה לוינזון, מספרים על פרק חיים מופלא שכמעט ולא נודע

 

 

במאמר זה אנו רוצים לכתוב ניגון.

ניגון של אבא מנחם ושלנו, שני שבילים שנסללו והתפצלו, כל אחד בחיפוש האמת שלו, ואחר כך התחברו בהרמוניה גדולה, באהבה ובסערה – השמימה.

אנחנו מאמינים שגם היום אבא ממשיך את הניגון הזה מצידו, בהתלהבות כדרכו, ולכן אנו מרגישים מחויבים גם מצידנו, לנגן לכם את הניגון הזה פה.

קצת אחרי שהתחתנו, זיכה אותנו הקדוש ברוך הוא לתגלית אדירה: העוצמה הקיימת כשהולכים אחרי הצדיק ומנסים להתבטל אליו, להביא את ההתלהבות מלימוד תורותיו עד לקיום יומיומי של העצות שלו – שער לחיים אחרים, התחברות לרבי נחמן. נפתחו מעיינות של ניגון פנימי אדיר, המון לימוד חדש, תהייה ובנייה של דרך, בגישוש, בתפלה.

אבא היה בקי מאד בתורת החסידות ובספרי רבי נחמן כבר עשרות שנים, אהב אותם מאד ולימד אותם לתלמידיו. אך מאידך, משהו בדרך שהלכנו בה, היה לו חדש. הוא עקב מן הצד, הסתייג והתעניין כאחת.

ואז, באחת, זרק אותנו ה' לפרק חדש, שהפך לבירור משותף עם אבא, לצרף את שני השבילים לדרך מרגשת וכואבת – המחלה.

ננסה כעת להביא מעט צלילים מהניגון המשותף, מהאור הגדול שזכינו לו בתקופה זו.

תווים ראשונים, מפתיעים

בנסיעה משותפת לטיפול מרוחק, כמובן תוך כדי לימוד נלהב, אמר פתאום אבא: "אתם יודעים מה שיגע אותי בתהליך שלכם? אתם רוצים לאכול בד"ץ או כל מיני צמצומים? תהיו בריאים! אבל להביא הקפדות כאלו בשם רבי נחמן, שהוא כזה אינסוף?! את זה לא יכולתי לסבול! אבל עכשיו התחדש לי שרבי נחמן זה נסתר ונגלה: בנסתר הוא באמת אינסוף של יצירתיות והשראה, אבל בנגלה הוא הכי הרבה גבולות, יראת שמים והלכה פשוטה".

התרגשנו. לא יכולנו להגדיר את זה כל כך במדויק.

"תורה אפס"

בכל תקופה היה רגיל אבא להתמקד בתורה אחרת בליקוטי מוהר"ן. באותה תקופה הוא למד הרבה את הפתיחה לליקוטי מוהר"ן, "תורה אפס" כלשונו ("רשב"י הבטיח"). הוא היה מתקשר המון לשתף במה שעובר עליו, ואז היה לו חידוש נפלא: "את מבינה? לא התורות, לא הדרשות; האיש שמאחורי הדרשות – אותו אני מחפש", וצחק, "במשך שנים לימדתי תורות מליקוטי מוהר"ן, נדהמתי מהעושר האינסופי שבהן, ולא שמתי לב שרבי נחמן מדבר כל הזמן על הנושא של הצדיק, איך לא ראיתי?"

זרעים אלו הלכו ונבטו, עד שלפני פטירתו אמר לנו הרבה פעמים: "אם כל המחלה היתה רק בשביל לעשות תשובה על זה שאי אפשר לעבוד את ה' יתברך בלי הצדיק, זה היה שווה...".

התווים מתחברים לצלילים

בנסיעה נוספת קפצנו לבקר את אחד מרבני ברסלב. אבא והוא הסתערו כמובן על לימוד משותף. בדרך חזור אבא היה שיכור מאושר, והרצה לי בהתלהבות: "אני לא יכול להסביר איזה דברים נפלאים שמעתי. דיברנו למה האדם צריך קשר לצדיק כדי להתרפא ממחלות, למה לא מספיקה האמונה בה'? ממחלה צריך להתרפא בכל הגוף עד לכפות הרגליים, לא רק בראש – במישור התיאורטי. ולכן צריך צדיק כדי לצאת מהמישור התיאורטי. הצדיק הוא שלם בגופו, והוא מוריד את האמונה עד כפות הרגליים".

הסתכלתי לרגע מבחוץ, "אבא, ממך לשמוע דיבורים כאלה? אתה מרגיש טוב? הלוואי".

"להכניס את הראש לרבנו"

כנצר לחסידי גור, וכדי להיות חסיד, רצה אבא להתחיל ללכת עם ספודיק. אבל לא סתם ספודיק, ספודיק לבן... איפה מוצאים ספודיק לבן? במבצע מיוחד הצלחנו להשיג בהשאלה את הספודיק של הרב גץ זצ"ל, והבאנו לו אותו לחתונה של בנו צורי.

לאחר זמן הוא ביקש שנכין לו ספודיק נוסף. מצאנו מישהי שיודעת לעשות דברים כאלו, אבל הוא רצה שדווקא אנחנו נכין לו את הספודיק, הוא אמר: "אני רוצה ספודיק שאנשי רבנו הכינו". טוב, בדרך לא דרך, מדדנו, תפרנו, הדבקנו וכו', והצלחנו להכין ספודיק חדש. אבא ניסה ללבוש בהתלהבות האופיינית לו, את הספודיק החדש, אך הספודיק היה קצת קטן... עם קצת מאמץ וכח, הראש סוף סוף נכנס. ואז במקום להצטער על המאמץ הרב שלא כל כך הצליח, הוא הפך את האירוע: "אתם יודעים, זה ספודיק בדיוק בשבילי. הראש שלי גדול, ויש לי הרבה דעות וסברות, ומה שעלי לעשות זה לדחוף את השכל שלי הישר לתוך רבנו". אבא היה מומחה בלהפוך פרט קטן לטקס נלהב, והיה מקיים כך הרבה מצוות, וכך אבא הפך גם את חבישת הספודיק לטקס של דביקות... ואפילו באמצע הלילה, כשהיה מתעורר, וגם אנחנו יחד איתו, ורצינו כבר לחזור לישון, הוא היה אומר: "רק נלך רגע לסלון ללבוש את הספודיק...".

באותו הזמן, אבא ואמא למדו (כדרכם תמיד ללמוד יחד בחברותא שאין כדוגמתה) את תורה נ"ד בליקוטי מוהר"ן, ובסופה מובא שאין אדם דן גזירה שוה מעצמו, כי יכול להיות שזה בא מדמיון שאינו מבורר, ועל כן, אסור לדון מעצמו, אלא אם כן קבלה מרבו. ואז אבא הוסיף לטקס לבישת הספודיק, והיה צועק: "אין אדם דן גזירה שווה מעצמו אלא אם כן קבלה מרבו, ורבו מרבו, עד משה רבנו מפי הגבורה".

התפלאנו. איזו תפנית לאדם שהוא בעצמו כולו השראה.

"אני רץ ישר לרבנו"

בטרם המחלה אבא סבר שבראש השנה צריך להיות בארץ ישראל. הוא היה דורש על כך בכל שנה בבית הכנסת, ומבכה על בנו וחתנו (או בניו וחתניו – תלוי באיזו שנה) שנסעו לאומן. ולפני כל ראש השנה הוא היה מתקשר ואומר בטון רך: "אבל למה, למה לעזוב את ארץ חמדה?"

על רקע תחזיות הרופאים, שצפו לו חודשים ספורים בלבד, העזנו להציע לו לקנות כרטיס לאומן ראש השנה, כסגולה לחיות לפחות עד אז, שהרי הוא "מכורטס אל הצדיק". ישבנו מפוחדים מהתגובה שלו לפצצה שנזרקה לאוויר. אבא שתק. לאחר שבועיים, לפני בדיקת CT, הוא הודיע לבנו שיבי שהוא לא נכנס לבדיקה בלי כרטיס טיסה לאומן מתחת לראש... וכך היה.

באותה העת היינו לקראת סיום הכרך הראשון של "פאר הליקוטים" (שזה חברותא לליקוטי מוהר"ן), ואבא אמר: "אתם תראו, אני עוד אגיע לאומן, ואני בעצמי אמכור את פאר הליקוטים שם". זו הייתה נבואה, שברוך ה' זכינו והיא התקיימה בשני ראשי השנים האחרונים לחייו. אבא הגיע לאומן במסירות נפש על כסא גלגלים, וכהבטחתו, עמד בדוכן של "פאר הליקוטים" במוצאי ראש השנה וצעק: "אמת קנה, אל תמכור", "כלב מי שלא קונה..."

בחנוכה, בסוף הדלקת נרות, ערב לפני נסיעה של דן לאומן, הוא ליווה אותנו לאוטו כדי להיפרד וביקש שנשמיע לו את השיר "רץ ישר לרבנו". הוא שר איתנו את כולו פעמיים בעיניים בורקות ואז אמר: "סעו". התחלנו לנסוע, ופתאום אנחנו קולטים את אבא רץ לצדו של האוטו, וצועק: "אני רץ ישר לרבנו". עצרנו. אין דרך לתאר את הקנאה, איזו אש בערה בו, אבל גם דאגנו: "אבא, מה עם הרגליים?"

"אל תדאגו" הוא אמר, "אני לא רץ, אני עף".

צלילים אחרונים

העמידה מול הכאבים נהייתה יותר ויותר נוקבת. אבא כל הזמן המתיק את הקושי בצעקה לה', בתיקון הכללי. חודשיים לפני שנפטר, הוא עבר ניתוח, והכאבים הרקיעו לשיאים בלתי נסבלים, ומתוכם הוא התקשר אלי (שוביה) וסיפר על הכאבים הקשים. איך יכולתי לנחם אותו? הרגשתי אפס לעומתו.

מה שיצא ממני זה שיר שאבא כל כך אהב, מתוך משפט שרבי נחמן אמר לתלמידיו בפטירתו: "מה לכם לדאוג? מאחר שאני הולך לפניכם". נכנסנו שנינו לשיר, ולאחר כמה דקות אמא לקחה פתאום את הטלפון ואמרה: "ששש... הוא נרדם!!!"

בבוקר הוא קם ולא ידע באיזו רגל היה הניתוח – הכל עבר. הוא התקשר אלי וצעק: "מי יכול להכחיש את הכח של הצדיק?"

בז' באדר האחרון, אמר אבא לרב בזאנסון: "אני רוצה לעמוד בכל קרן זווית, ולצעוק: אנשים לכו לרבנו".

על קברו ציווה לכתוב:

"לכו חזו מפעלות ה'"

מנחם יהושע ב"ר יהודה אריה לייב פרומן

חי שלום רצה לרוץ אל רבנו

לטבול בזוהר דבוצינא קדישא

ללכת בעקבות הרב

"ועמך ישראל כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ"