שאלת השבוע

העיסוק המוגבר באקולוגיה - עבודה זרה או עבודת ה'?

אין מי שיתקן

ד"ר יעל שמש

אוניברסיטת בר אילן

"בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך" (קהלת רבה ז, א).

דבריו הנוקבים של המדרש מתייחסים בוודאי לקלקול מוסרי, אך כמה הולם לדרוש אותם בהקשר הסביבתי שבו אנו חיים, כמתייחסים לנזקים האקולוגיים החמורים שאנו גורמים לעולמו של הקדוש ברוך הוא: זיהום מקורות האוויר והמים, כריתת יערות הגשם, הכחדה יום־יומית של מינים רבים של צמחים ובעלי חיים ועוד.

אף שהבעיות הללו הן מעיקרן מודרניות, בעקבות התיעוש, אנו מוצאים כבר במקרא מצוות שיש להן טעם אקולוגי, כגון איסור כריתת עצי פרי ומצוות שמיטת הקרקעות בשנה השביעית, כדי שהקרקע תוכל לחדש את כוחותיה (כפי שהסביר הרמב"ם). חז"ל הרחיבו את האיסור המקראי להשחית עצי פרי לשיטה אקולוגית שלמה – "בל תשחית". בנוסף קבעו שיש להרחיק תעשיות מזהמות ושיש למנוע את זיהום מקורות המים.

בעולם המתועש שבו אנו חיים נוצר הכרח דחוף להתחשב בסביבה, אם חפצי חיים אנחנו ואיננו רוצים לכרות את הענף שעליו אנו יושבים. מכאן, יש בעיניי הכרח לאימוץ תפיסה דתית של אקולוגיה תאוצנטרית (המעמידה את הא־ל במרכז), המחייבת לשמור על בריאתו של הקדוש ברוך הוא הטובה עד מאוד, מתוך הבנה שאם נקלקל, אין מי שיתקן אחרינו.

 

ירוק בהיר וירוק כהה

הרב אורי שרקי

ראש ק הילת "בית יהודה" ירושלים

ההשקפה הסביבתית הנפוצה בימינו מתחלקת לשני זרמים. הזרם הגלוי סבור שיש לשמור על המאזן האקולוגי, על מנת שהמין האנושי לא יינזק. הזרם המעמיק יותר סבור שהחיים כמכלול הם העיקר, ואילו חיי האדם משניים, ואף ראויים להיכחד אם הם יעמדו מול החיוּת הכללית. גישה זו, יש בה סכנה של אובדן ייחודו המוסרי של האדם. בעליה מתנגדים לאמונה באלוהות נבדלת, ומתנגדים גם לערכי הדמוקרטיה, הנתפסים כערעור הטבעיות.

היהדות אמנם מלמדת שאכן קדושה גדולה גנוזה בטבע, ושזו גדולה אף מזו של הקודש הגלוי, הדתי, המתנשא מעל הטבע (אורות הקודש ח"ב הקודש הכללי פרק כג), אלא שקיימת גם זהירות מהמפגש הישיר עם הקדושה שבטבע כל עוד לא ביסס האדם את מוסריותו האנושית הפשוטה, הראשונית, המלמדת אותו את מעלתו בתור נברא בצלם אלוקים. הניסיון מראה שהחברות שדגלו בשיבה אל הטבע ניהלו לרוב משטרים אלימים נטולי הכרה בהוד אצילותו המוסרית של האדם.

הצלחת משימת הקדושה שבטבע בארץ ישראל היא זו שתהווה מנוף לפיוס בין האדם לטבע והשלמת הגאולה.

 

החלק החמישי

ר' איתי יוסף לחמן

קהילת "שובה", גרעין חסידי בר קיימא בנגב המערבי

אקולוגיה – במובן חוכמת הטבע, יכולה להיות חוכמה חיצונית גרידא שחוקרים אותה, ויכולה אף להפוך לעבודה זרה אם משתעבדים לה ומסלפים את העיקר והטפל - לצייר את כל הבריאה כשווה, תוך מתן עדיפות להצלת מינים וצמחים על פני החשבון והדאגה לבני האדם.

אולם "קיימוּת" – מונח מתקדם יותר בשיח הסביבתי -  היא לתחושתי חלק מהותי מעבודת ה' בעידן הגאולה. "תן דעתך שלא תקלקל כי כל מה שבראתי בשבילך בראתי" – הציווי להיות משומרי הגן הוא ציווי מהותי ומכונן בתפקיד האדם בתיקון הבריאה. "כי האדם עץ השדה", הציווי לא להשחית ומובאות שונות – כל אלה ואחרים מכוונים את היהודי החסיד של ימינו לחפש איך הוא מיטיב עם סביבתו ועם הבריאה במה שהוא יכול. אם בגלות יכולנו להפריד בין הגוף לנפש, לחיות בניתוק מאדמת הגויים, בחזרתנו לארץ ישראל אנו נדרשים להתחסד עם בוראנו ועם ארצנו ולעשות כל מה שאפשר כדי לקיים טוב יותר את גופנו וסביבתנו. כל אחד צריך למצוא את המינונים והאיזונים שהוא יכול לקחת ולהתחבר דרכם עם ה'.

הפחתה בשימוש של כימיקלים שהם תוצרי נפט המזהמים את המזון והסביבה שלנו, העדפת חומרים טבעיים, אוכל אורגני, אריזות רב־פעמיות ו/או מתכלות, הפרדת פסולת, ניצול אנרגטי בבניית בית או בתפעולו, כל אלה ואחרים הם החלק החמישי של השולחן הערוך שבסיסם במצוות "בל תשחית" "ועשית הישר והטוב".