שאלת השבוע

המצוות - אמצעי או מטרה?

טעם העץ כטעם הפרי

הרב עופר גיסין
"נקודה טובה", תל אביב

השאלה הראשונה שנשאלה בעולם היא "אייכה?", אותה שאל הקדוש ברוך הוא את האדם. התשובה הנכונה על־פי מה שלמדנו מרבותינו היא: "הנני". הבורא מתעניין, חושק ודבק באדם, ולכן גם "יתחייב הנברא שיחפוץ דבקות בוראו" (רבינו בחיי). במסילת ישרים ביאר את ענין הדבקות כך: "שיהיה לבו של אדם מתדבק כל־כך בה' יתברך, עד שכבר יסור מלהיפנות ולהשגיח אל שום דבר זולתו". הדבקות היא ריכוז כל כוחות האכפתיות, השכל והרגש, ותשומת הלב הנכונה והמלאה אל האמת. זהו יסוד החסידות ועבודת ה', ומתכון לחיים משמעותיים ומלאים, נקיים מפיזור הנפש וסתמיות.

 בספרי חסידות מובא שהבעל שם טוב הקדוש אמר שהמילה "מצוה" משמעותה "צוותא", דבקות וחיבור. כוונת הדברים היא: "כי המצוות נמשכות מעץ החיים, והן דבקות רוחנית בה' יתברך, כך שמי שעושה את המצווה דבק בו יתברך, וככל שיוסיף מצות - יוסיף דבקות" (ראשית חכמה). על־ידי מעשה המצוות שהאדם עושה בגופו, מתאחד ומתחבר חלק הנשמה השוכן בו לקדוש ברוך הוא, מקור החיים.

יוצא מכאן – שהמטרה היא הדבקות בבורא, והאמצעי הוא המצוות. אולם מפני שהמצוות עצמן הן רוחניות אלוקית שהתלבשה בציוויים לסור מן הרע ולעשות את הטוב, ובכל המשמעות הפנימית עד אינסוף שיש בפרטיהן ודקדוקיהן, הרי המצוות ועשייתן – הן בעצמן הדבקות.

nekudatova.com


בעצם אין הבדל

הרב דוד חי הכהן
ראש ישיבת בת ים

המושג אמצעי אומר שהדבר עצמו איננו חשוב, וכל עיקרו הוא בשביל התוצאה שתבוא על־ידו. חשיבה זו מתאימה לדברי חז"ל שאמרו ש"שכר מצוות בהאי עלמא – ליכא", כלומר כל התוצאה של המצווה תהיה רק במציאות לעתיד לבוא ובעולמנו אין ברכה ישירה משמירת המצוות.

אמנם בפרקי אבות אומרת המשנה "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס", ומכאן למדנו כי חשיבות המצוות היא בעצם עשייתן, ומטרה זו גדולה בהרבה מחשיבות השכר בעולם הבא. וכן אמרו בפירוש: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". מסופר על הגאון מוילנא שבשעת פטירתו אחז בציצית ואמר: "איפה תהיה לי הזדמנות בעולם הבא לקיים כזו מצווה?"

איך מתיישבים הדברים? נראה לומר על־פי דברי "נפש החיים", שבשעה שאדם עומד לעשות מצווה, הוא מוקף מאור גבהים של עולם הבא העליון, ועל־ידו הוא מסוגל לקיים מצווה שמאירה את העולם כולו. בכל מצווה יש קשר עם ריבון העולמים, על־ידה הוא שורה בעולמנו והעולם כולו מוסיף קדושה. אלא שבעולמנו זה העיניים מכוסות במסכה שאינה מאפשרת לראות את גודל האורה שזכינו לה, ובעולם הבא היא מוסרת מעינינו ואנו רואים נכוחה כמה גדולה חשיבותה של כל מצווה, אולם שם איננו יכולים לעשות ולו חצי מצווה.

אם זוכה האדם המאמין להבין, הוא יודע כי כל מצווה – עצם עשייתה הוא גם אמצעי וגם מטרה, ואשרי הרץ למצווה ושמח בה.

 



למה כאילו ?!

איתיאל גלעדי
בית הספר לתורת הנפש

על המצוות נאמר "ועשיתם אֹתָם" ודרשו חכמינו "ועשיתם אַתֶּם" – "מעלה אני עליכם כאילו עשאוני", שעושה המצוות כאילו עשה את הקדוש ברוך הוא. השאלה המתבקשת היא כיצד יתכן להשתמש בביטוי מבהיל כזה? מה פירוש "לעשות" את ה'?!

הזוהר מסביר ש"רמ"ח פיקודין אינון רמ"ח איברין דמלכא" – רמ"ח מצוות עשה הן כנגד רמ"ח איברי הגוף של המלך העליון. כלומר, לקדוש ברוך הוא אין גוף ואין דמות הגוף, אך כאשר הוא רוצה להתלבש בעולם בדמות "כמראה אדם" – והרי "נתאוה הקדוש ברוך הוא להיות לו יתברך דירה בתחתונים" – הוא מתלבש ברמ"ח המצוות ש"עושות" אותו בעל דמות אדם כביכול, וכך כאשר אנו מקיימים את המצוות אנו "עושים" כביכול את ה' בעולם.

אמנם, החסידות מפתיעה כדרכה ושואלת שאלה אחרת: למה נאמר "כאילו עשאוני"? הרי המצוות הן ה"איברין דמלכא" ובקיומן באמת "עושים" את ה'! התשובה היא שהאדם עושה רק את הכלים־האיברים, אך את המשכת האור־הנשמה לתוכם עושה ה', ולכן ה"עשאוני" האנושי מוגבל ומצדו רק "כאילו עשאוני".

מכאן נלמד כי אף אם במבט ראשון המצוות נתפסות כאמצעי לקשר עם ה' (מצווה מלשון צוותא וחיבור), הרי ברגע שה' "הולך עליהן" הן הופכות למטרה עצמה – הן מנכיחות את ה' עצמו בתוך עולמנו, כפי שמלאך ההולך בשליחות ה' נקרא בשמו, וכלשון המדרש: "כבדו את המצוות שהן שלוחי". כלומר, לא רק שהמצוות מקרבות אותנו אל ה', אלא שהן עצמן מביאות את ה' אלינו ואל עולמנו, והרי זו תכלית הכל.