המגיד הישראלי

אחרי שנות הוראה ארוכות בישיבות תיכוניות, הפך הרב שלום המר למרצה ליהדות הנודד בין קהילות יהודיות בחו"ל ובקיבוצים ישראליים /// הטיפים שלו: יצירתיות, הומור ומפגש יהודי בגובה העיניים

ק

שה לתפוס לשיחה את הרב שלום המר (48), מרצה מבוקש ליהדות המתגורר בעיר בית שמש. היומן הצפוף שלו מתחלק בין הרצאות בקהילות יהודיות בחו"ל, בסיסי צה"ל, ואהבתו הגדולה – הפצת יהדות בקיבוצים ומושבים חילוניים בכל מקום אפשרי על המפה.

כשהוא סוף־סוף חוזר אלי, קשה לפספס את מוצאו האמריקאי, שסגנונו מאפיין בצורה רבה את דרכו. במקביל ללימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה וחינוך, הוא הוסמך לרבנות בישיבה־יוניברסיטי, ולפני כחצי יובל עלה ארצה, מיד לאחר שהתחתן.

"היה לנו חשוב להיות חלק אינטגרלי של מה שקורה פה בארץ, ולא לחיות בבועה של דוברי אנגלית ולכן תמיד חיפשתי לעסוק בחינוך בתוך העולם הישראלי. הייתי ר"מ בישיבת בני עקיבא בחדרה ובישיבת 'נתיב מאיר', ובהמשך הייתי מבין מקימיה של ישיבת ההסדר בקרית גת, שמהווה שלוחה של הישיבה בשדרות", הוא מספר.

לתחום הפצת היהדות בקיבוצים הוא הגיע לפני כארבע שנים ללא תכנון מוקדם, כאשר תלמידיו מישיבת ההסדר בקרית גת ששירתו בצבא, ביקשו שיגיע לשבות עמם בבסיס צאלים. "מפקד הבסיס ראה שאני מתארח שם, והזמין אותי ללא הודעה מוקדמת, לתת שיחה באמצע סעודת ליל שבת. מצאתי את עצמי נותן שיחה של חצי שעה לשמונה מאות חיילים", הוא נזכר. "זו היתה חוויה מאוד מיוחדת ושמחה גם לחיילים וגם עבורי, והחלטתי שאני רוצה להכנס לתחום ולהיות חלק מזה. יצרתי קשר עם מדור תודעה יהודית, ומשם זה פשוט התגלגל".

כשיצא לשנת שבתון מישיבת ההסדר, החליט הרב המר להקדיש את השנה להפצת יהודים בקיבוצים, ובסיומה החליט להישאר בתחום. "החלטתי שאני רוצה להגיע לקיבוצים ולמושבים לא דתיים, ולהראות להם שיש רבנים יחסית נורמליים", הוא צוחק. "להתחבר איתם ולמצוא שפה משותפת שתאפשר להדגיש את הקשר שלנו כיהודים, ובלי כל כפייה להציע היכרות עם היסודות והערכים היהודיים שלנו".

"לא רציתי להקים עוד ארגון", הוא מדגיש. "נכנסתי לאינטרנט, וחיפשתי ארגונים שפשוט מגיעים לשטח, לקיבוצים ולמושבים. ראיתי שרוב האתרים משתמשים במילה 'קירוב'; קירוב לבבות וקירוב יהודים. הרגשתי שלמילה הזו יש אג'נדה, שמראה שאותו אדם נמצא כעת במקום לא טוב, והוא צריך לבוא למקום אחר. זה אולי נכון, אבל יש הרבה אנשים שמרגישים טוב במקום שבו הם נמצאים, הם לא רוצים שיזיזו אותם, אבל הם כן פתוחים ללמוד ולהבין יותר. צריכים להיות רגישים לחיים של האחרים ולא להעליב".

התנגדות היא רצון להשמיע

"מקום משותף" מפעיל מספר תכניות לימוד, שנקודות הממשק שלהן נועדו לאפשר יצירת קשר עקבי וביקורים חוזרים: מסלול "יהדות נטו" – שיחות בנושא חגים, יסודות ביהדות, מעגל השנה, מעגל החיים ועוד, סדרת בר/בת מצווה הכוללת תשעה מפגשים והיכרות עם מושגי יסוד ביהדות, ארץ ישראל וחיי עם ישראל, הנחתמת בסיור משותף עם ההורים בכותל. תכנית נוספת היא לימוד חברותות של הורים וילדים הכולל הצגה ופעילות, וערבים מיוחדים של הרצאות המלוות בהופעה מוזיקלית.

בחיוך קטן הוא חושף את הדרך היצירתית בה הוא מאתר את המקומות אליהם חשוב לו להגיע. "נכנסתי לאתר אינטרנט שקשור לנדל"ן, שם יש רשימות של קיבוצים ומושבים שונים – עם הגדרה על סוג היישוב והאופי שלו. אני מחפש את המקומות שמוגדרים כלא־דתיים במוצהר, מתקשר למשרד שלהם, ומבקש את המספר של ראש ועדת תרבות".

קיבוץ 'כרם שלום' בגבול רצועת עזה, קיבוץ 'שדות ים' שליד קיסריה, מושב 'בית חשמונאי' בשפלה וקיבוץ 'גלגל' בבקעת הירדן הם רק חלק מהרשימה הארוכה.

"יכולים להיות אנשים שגדלו כל החיים שלהם בישראל, ואין להם מושג ביהדות. להרבה מהאנשים האלה מעולם לא היתה הזדמנות לשוחח עם רב אורתודוקסי. רוב המשתתפים באים בגישה מאוד חיובית, הם פשוט רוצים ללמוד, אבל הניסיון מלמד שלא משנה כמה פעמים אתה מגיע למקום, תמיד יהיו תגובות שליליות".

"כשאני מתחיל בהרצאה ונתקל בתגובות של אנטי או בחוסר סימפטיה, ברוב המקרים מדובר לדעתי באנשים שפשוט רוצים להשמיע את קולם", הוא משתמש לרגע בכובע הפסיכולוג. "כשלאדם יש אפשרות להשמיע את קולו ולהגיד מה מפריע לו, זה עושה כבר יותר מחצי עבודה. ההרצאה הופכת לפעמים להיות תרפיה. יש להם הזדמנות להוציא את הקישקע ולהשמיע את קולם. אני פותח את המפגש ומסביר להם מי אני, מהיכן אני מגיע ושאין לי אינטרס לשנות להם את חייהם. המפגש עם היהדות יכול כמובן לשנות את החיים שלהם, אבל זו כבר החלטה שלהם. אחרי ויכוח כזה, ואחרי שאנשים מביעים את דעתם, יש אפשרות להתחיל ללמוד".

"אנחנו לא מספרים סיפורים", חשוב לו להדגיש. "צריך להיות מוכן לשיעורים ברמה גבוהה של ידע, להעביר אותם באופן יסודי, ולתת להם חומר הביתה עם מסר שחשוב להם. לפעמים שואלים שאלות יותר טובות מ'ישיבה־בוחער', כי הם מסתכלים על התורה בצורה מאוד ראשונית, הם לא מוכנים לקחת את הדברים כמובנים מאליהם".

לרב המר יש הרבה סיפורים מרגשים, הוא בוחר לשתף בחוויה שעבר בקיבוץ 'גלגל' שבבקעת הירדן. "אחרי הרבה שנים והרבה התנגדות, הוקם בית כנסת באמצע הקיבוץ, אליו הגעתי כבר מספר פעמים. אשה אחת באה אלי אחרי אחת ההרצאות ואומרת לי: 'תשמע הרב, אני לא יודעת כמה רבנים אתה מכיר, אבל אולי שמעת על סבא־רבה שלי, קראו לו הרב אליעזר פאפו והוא חיבר איזה ספר'. אמרתי לה: 'אני מכיר אותו טוב, ויש לי את הספר שלו בבית'. בפעם הבאה הפתעתי אותה והכנסתי לשיעור פסקת לימוד מתוך ה'פלא יועץ'. היה פשוט מדהים לראות איך הפנים שלה האירו, היו לה דמעות בעיניים".

תורה וארץ ישראל

את הסוס והעגלה מחליף אמנם המטוס, אבל כמו ה'מגידים' בדורות עברו, חלק ניכר מהזמן מקדיש הרב המר לנדודים בין קהילות יהודיות ברחבי העולם. בשנה האחרונה הוא הספיק לדלג בין רוב היבשות: מקייפטאון ויוהנסבורג בדרום אפריקה, עבור בסידני ופרת' שבאוסטרליה, בקהילות יהודיות באנגליה וכמובן בארצות הברית – מחוף אל חוף – שם הוא מגיע להרצות בבתי חב"ד ובמרכזים קהילתיים שאליהם מגיעים יהודים מכל הזרמים.

בקהילות היהודיות בחו"ל הוא התחיל להרצות עוד לפני שהחל לפעול בקיבוצים, אולם מאז, הוא אומר, הא בהא תליא. "העבודה בארץ מאוד חשובה, כי היא נותנת לי את האפשרות לספר ליהודים שבחוץ לארץ על מה שקורה כאן. העבודה בשני המקומות צמודה לחלוטין".

"החיים בישראל חושפים גם את היהודים הלא־דתיים לנושאים יהודיים. המוני יהודים בחו"ל שלא קשורים לקהילות יהודיות כאלה ואחרות, לא מקבלים גם את המעט הזה. חוץ משיחות בנושאי יהדות, אני מדבר בהרצאות גם על המצב בישראל, על החיים היהודיים ועל הרבה היבטים שמנסים להעביר באופן חיובי את המסר שעתיד העם היהודי הוא בארץ ישראל. אנחנו יודעים שיש נתק בין הציבורים השונים בארץ – אנשים ניזונים ממה שהם קוראים בעיתון ורואים בטלוויזיה, ולא מכירים באמת בצורה מספיק טובה אחד את השני – לא דתיים אינם מכירים באמת את הדתיים, וכמובן שזה נכון גם להפך. המצב הזה נכון כפליים במידת ההיכרות של יהודי חו"ל עם מה שקורה בארץ. גם הם ניזונים מאמצעי התקשורת, שפותחים חלון מאוד צר למציאות האמיתית. לכן כל־כך חשוב לקיים מפגשים אמיתיים".

הנסיעות התכופות הפכו כבר למשימה משפחתית. ב'שבת תשובה' האחרונה הוא התארח בקייפטאון שבדרום אפריקה יחד עם בנו הקטן, בקהילה יהודית בעלת זיקה יהודית לא חזקה. "בסוף סעודה שלישית שקיימנו בבית הכנסת ניגש אלי מישהו, ואומר לי 'באמצע סעודה שלישית יצאתי החוצה, ופתאום אני שומע ילד מברך על משהו שאכל. ידעתי מיד שאף ילד מקומי לא יודע לברך ככה. זה היה הבן שלך. השיעורים לאורך השבת אמנם היו טובים ומאוד חיזקו אותי, אבל מה שריגש אותי וגרם לי להיזכר למה אני יהודי, זו היתה דווקא הברכה של הבן שלך'".