לדעת את כל התורה - בעקבות הרמב"ם היומי

הלוואה וריבית

בפתיחה להלכות מלווה ולווה (א, א) ממסגר הרמב"ם את דיני ההלוואה כסעיף בהלכות צדקה וכמצווה עדיפה ממנה. מעבר ליתרונה של הלוואה המחזקת את העני שלא יפול, דבר שגם מתן בסתר (הקודם להלוואה במעלה) גורם, יש בה שמירת ערך הקניין של הנותן – המלווה.

 לעומת בעל הצדקה המצטייר כנדבן וותרן בממונו, המלווה חייב לדאוג שכספו יוחזר אליו שהרי "אסור לאדם להלוות מעותיו בלא עדים" (ב, ז). דווקא המלווה, ברצונו הטוב לשם קיום מצוות עשה (א, א; סה"מ מ"ע קצז), צריך להיזהר מאיסורים ומהגבלות רבות וחמורות הנובעות מעצם הגדרת ההלוואה כממון החוזר לבעליו.

 עיקרן של הגבלות אלו הן איסורי ריבית (פר' ד־י) משכון (פ"ג) ותולדותיהן. הגבלות אלו אינן חלק מ"חוק הגנת הצרכן" – הלווה או העני. הלוואה בריבית היא איסור שעליו עוברים כל הצדדים המעורבים בה – הלווה, המלווה וכל המתווכים (ד, ב).

 שכן, גם אם שני הצדדים מעוניינים בכל לבם לקיים את ההלוואה בריבית, דהיינו שהלווה נותן את הריבית כמתנה גמורה למלווה, לכל הדעות – הרמב"ם והגאונים, מתערבת התורה ביחסי אנוש אלו ומגבילה אפשרות כזו לחלוטין (ד, יג).

 אמנם בניגוד לגאונים, דעתו של הרמב"ם היא שלאחר שניתנה הריבית למלווה יש ביד הלווה אפשרות למחול על חיובו של המלווה להשיבה לו. משמעות הדבר היא, שאחר שנעשה האיסור, השבת הריבית הופכת לזכות ממונית, בדומה להשבת גזילה או תשלום על נזק, ומשום כך היא נתונה במסגרת יחסים כלכליים־חברתיים לרצונו של הניזוק ללא כל התערבות של התורה.

 למסקנה זו השלכה נוספת: האם בית דין יורדים לנכסי המלווה ונוטלים ממנו את רווחי הריבית בעל כרחו? ובלשונו של ספר החינוך (מצווה שמג): "ריבית קצוצה יוצאה בדיינים כלומר שבית דין יורדים לנכסי המלוה ומוציאים ממנו כמו בגזילות וחבלות. ויש מן המפרשים שפירשו יוצאה בדיינים לענין כפיה, כלומר שכופין בית דין את המלוה להחזירה בשוטים, כמו שעושין לכל מי שיאמר שלא יעשה מצות עשה". דעת הרמב"ם כדעה ראשונה (ד, ג).

 לכן השמיט הרמב"ם ממניין מצוות העשה את מצוות השבת הריבית ללווה, והרמב"ן השיג עליו בזה (במצוות עשה יז ששכח הרב) וב"מגילת אסתר" שם כתב שלדעת הרמב"ם הוי בכלל השבת גזילה ואין זו מצווה בפני עצמה.

 על יסוד ההבנה שלדעת הרמב"ם כספי הריבית נידונים ככל דיני ממונות, יקשה מדוע לשיטתו קיימת מצוות עשה להלוות בריבית לגוי? (ספר המצוות עשה קצח) ובפרט לאור העובדה שגזל הגוי אסור! (גזילה ואבידה א, א־ב; גניבה א, א) האם יש כאן ערך חיובי של נזק לגוי? אכן זו סברת הרב מאיר קצנלנבוגן - המהר"ם פדובה (ה, א), לכן הוא מסייג מצווה זו דווקא כלפי עובד עבודה זרה שיש מצווה להזיקו כעין מצוות חינוך, העוברת דרך כיסו של הרשע.

 אמנם קיימת אפשרות נוספת. "כל הכותב שטר ריבית, הרי זה ככותב ומעיד עליו עדים שכפר בה' אלוקי ישראל וכפרו ביציאת מצרים..." (ד, ז). איסור הריבית הוא חלק מביסוס חברת צדק, המתקיימת מכוח היציאה ממצרים. הצדק אינו צדק אנושי, כאמור התורה לא מאפשרת את קיום ההלוואה למרות רצונם של הצדדים. הצדק החברתי מבוסס על מידותיו של ה' – אלוקי ישראל. לכן, למרות שבשביל הגוי, הלוואה בריבית אינה אלא דרך מסחר לגיטימית, למאמינים בא־ל מוציאם ממצרים, עסקי ממון גופם אינם אלא אמונה.