נשים

הכנה לתפילות הימים הנוראים

חודש אלול מתחלק לשתי תנועות: האחת היא חשבון נפש על מה שהיה וסגירת מעגלי השנה שחלפה. התנועה השנייה מגיעה במחצית אלול - אנחנו מתחילים לשאת עיניים בציפייה אל השנה הבאה. רצונות טריים באים, בקשות חדשות, תפילות מתחילות להירשם בנו, ואנחנו מתכוננים לחגים עם אמונה שהשנה זה יהיה אחרת, השנה ניוושע באמת.

שהחצים יקלעו למטרה

מקומות של תפילה משמעותית, כמו תפילות אלול והימים הנוראים, משאירים אותי וחצי תאוותי בידי, אני מרגישה החמצה גדולה. לא הכל הצלחתי לומר בתפילתי, לא מצאתי את המילה המדויקת שתפתח את השער, לא נושעתי ברגע שיצאתי. אני מכינה חוברות שלמות של בקשות להכניס למחזור התפילה, אומרת במהירות ובלחץ, אבל מתוסכלת בתחושה שלא הצלחתי לבקוע רקיעים כמו שרציתי.

לאחרונה גיליתי משהו מעניין: בזוהר הקדוש שעת התפילה נקראת "שעת צלותא - שעת קרבא". כלומר, שעת התפילה היא מלחמה אמיתית. הצדיקים יאמרו "מלחמה עם היצר", שלא להסב את תשומת הלב מהכוונה ומהמילים הקדושות. אני, בעוונותי, מתייחסת לפעמים לתפילה כאל "מלחמה עם היוצר". לא מוותרת לו עד שלא אקבל את כל מה שביקשתי.

כשאדם עומד יותר מדי זמן בלי ישועה גלויה, התפילה שלו עלולה להיות דבר מלחיץ מאוד. כלומר, למה שעת תפילה זאת מלחמה? כי בכל תפילה מחדש אני מנסה לצאת ולפרוץ שוב ושוב את כוחותיי כדי שה' יקשיב. התפילה נעשית תוקפנית מאוד, במקום ללחוש לו בשקט ולהרגיש את החיבוק שלו כשדברים קשים לי, אני מפריזה, צועקת, לא מפסיקה למלמל עוד ועוד משפטים, עוד בקשות, כדי שמשהו מכל אלפי החצים הללו יקלע סופסוף למטרה. ואז אני מבינה שבעצם, כל הקרב הזה הוא בגלל שטרם נושעתי, טרם קיבלתי מה שהתפללתי עליו כל כך, ולכן נדמה לי שה' חלילה לא מקשיב לי, לא כאן, ואני צריכה להגביר את צעקתי.

נשארת שקטה

"יש מתפללות, או קוראות תהילים ונשארות בחרדה, זה כאילו לא התפללו. מי שמתפללת תדע שאחרי אמירת המילים של התפילה - אמורה להיות שקטה, זו האמונה. הנה התפללה ותישאר שקטה כל היום" (ימימה).

אני לא צריכה חצים, ותפילה היא לא זירת התגוששות שבה ה' ואני מתאבקים. תפילה היא דבר שבא בעדינות ובאמון מלא. תפילת הימים הנוראים היא מפגש פנים בפנים ולא קרב. זהו זמן יקר כל כך, יקר מכדי לבזבז אותו על תחושת החמצה. לאור הלימוד הזה, אני מזקקת את הבקשות שלי למשפטים אחדים, ממוקדים, משפטים שהלב שלי מסכים לומר ברוגע ובנחת, משפטים שאחריהם אני מוכנה להאמין שהמילים שלי נשמעו ונקלטו אצל ה' יתברך. מביטה לשמים, רואה נצנוץ כוכב, התפילה התקבלה שם. אני נשארת שקטה.

"כל דיבור ודיבור, הקול עם כל אות ואות שאדם מוציא מפיו נמצא באוויר, ולא נאבד אפילו אות אחת" (שמירת הלשון), ואם כך נאמר על דיבור שאינו טוב, הרי מידה טובה מרובה, ודאי שגם הדיבורים הטובים אינם אובדים ברוח. תפילה טובה צריכה להיות לא בלחץ אלא בשמחה, באמונה ובאופטימיות שמה שאמרתי מספיק וטוב, ומה שלא אמרתי - כנראה שפשוט לא הייתי צריכה לומר.