שאלת השבוע

האמונה מתחילה איפה שהשכל נגמר?

השכל  בסיס  לאמונה

הרב  יצחק  שילת 

ישיבת  מעלה  אדומים

 

מצד  אחד  –  המשפט  הזה  עלול  לשים  ללעג  ולקלס  את  האמונה,  כי  אמונה  בלי  שכל  יכולה  להיות  אמונה  תפלה,  או  במילים  אחרות:  אמונה  טיפשית.  האמונה  קשורה  במהותה  לאמת,  "אמת  ואמונה".  לא  "כל  אחד  והאמת  שלו",  דהיינו  האמת  שהוא  ממציא  לעצמו  או  בוחר  לעצמו,  אלא:  האמת,  בה"א  הידיעה,  האמת  האובייקטיבית.  "הוא  שנביא  אומר  'וה'  אלקים  אמת',  הוא  לבדו  האמת"  (רמב"ם,  הלכות  יסודי  התורה  א,  ד).

מצד  שני  –  יש  מקום  למשפט  הזה,  כי  השכל  האנושי  מוגבל,  ואחרי  כל  ההתבוננות  השכלית  שהאדם  נתבע  להשקיע  כדי  שאמונת  ישראל  תהיה  מבוססת  אצלו  ומושגיה  יהיו  ברורים  ונהירים  לו,  השכל  מגיע  לנקודה  שבה  הוא  מסתכל  בענווה  אל  מה  שלמעלה  מהשגתו,  ומתמסר  לאמונה.  בלשון  תורת  הסוד:  מעל  לחוכמה,  בינה  ודעת  –  מסתתר  כתר  עליון,  דלית  מחשבה  תפיסא  ביה  כלל  (שאין  מחשבה  תופסת  בו  כלל). 

מו"ר  הרב  צבי  יהודה  זצ"ל  היה  רגיל  לומר:  אמונה  זה  לא  לרקוד  "אני  מאמין".  אמונה  צריכה  לימוד,  לימוד  אמונה.  כך  עשו  כל  גדולי  רבותינו  בכל  הדורות,  הן  הפילוסופים  הא־להיים  והן  המקובלים,  הן  החסידים  והן  ה"מתנגדים",  כולם  כתבו  ספרים  שלמים  בבירור  מושגי  האמונה,  כדי  שנלמד  אותם.  הגדיל  לעשות  מרן  הראי"ה  קוק  זצ"ל,  אשר  התריע  וחזר  והתריע  על  הצורך  הגדול  בלימוד  אמונה  במיוחד  בדורותינו,  שבהם  חלק  גדול  מעם  ישראל  התרחק  מהתורה,  ורק  דיבורים  גדולים,  דיבורים  של  אמת  ואמונה,  יחזירו  אותו  בתשובה  מאהבה.       

 

להוריד  אל  ההיגיון

הרב  יצחק  ערד

  מכון  "דעת"

כאשר  הדברים  מובנים  על  פי  השכל,  לכאורה  אין  צורך  באמונה.  ניתן  להבין  את  הדברים,  להתבונן  בהם,  וכאילו  לחזות  אותם  בעיניים  הגשמיות.  האמונה  היא  אכן  מעבר  להבנה  ולמודעות.  יחד  עם  זאת,  האמונה  אמנם  מתחילה  היכן  שהשכל  נגמר,  אבל  אסור  שהיא  תישאר  שם.  יש  לקחת  את  האמונה  ולהוריד  אותה  גם  אל  הרובד  השכלי.

זהו  אחד  מהחידושים  הגדולים  של  החסידות  -  שלא  מספיק  להאמין  בה'  אמונה  שלמעלה  מהשכל,  אלא  יש  צורך  להחדיר  את  האמונה  לתוך  התודעה.  וכלשון  הרמב"ם  בתחילת  ספרו  "יסוד  היסודות...  לידע  שיש  שם  מצוי  ראשון".  לא  מספיק  להאמין,  צריך  לדעת!

איך  עושים  זאת?  לימוד  החסידות  מוריד  לשכל  המגושם  שלנו  את  ההכרה  הפנימית  הקיימת  בנו  בטבענו  -  שה'  הוא  האלוקים.

זהו  גם  עניינו  של  משה  רבינו  הנקרא  "רעיא  מהימנא".  אחד  הפירושים  הוא  שהוא  רועה  (זן  ומפרנס)  את  האמונה.  אמנם  בכל  יהודי  נמצאת  אמונה  בה'  מעצם  היותו  יהודי,  אבל  אמונה  זו  יכולה  להיות  ב"מקיף",  כלומר,  לא  להשפיע  על  התנהגותו,  שכלו  ורגשותיו.  וכביטוי  הגמרא  "גנבא  אפום  מחתרתא  רחמנא  קריא"  -  הגנב  יכול  תוך  כדי  הגניבה  לקרוא  לעזרת  אלוקים.  האמונה  שלו  בה'  לא  משפיעה  עליו  עד  שזכדי  שינוי  התנהגות.  משה  רבינו,  וכן  המשה  רבינו  שבכל  דור  ודור,  מסייעים  לנו  להחדיר  את  האמונה  בשכל  ובתודעה  האנושית  -  להמשיך  את  ה"מקיף"  -  בפנימיותנו.


שתי  עדשות, שתי  חולשות

הרב  דוד  גבירצמן

עורך  עלון  "עלים  לתרופה" 

אמונה  נתפסת  כניגודו  של  השכל  ומזוהה  בטעות  עם  דימויים  כמו  "פתי  מאמין  לכל  דבר"  ונאיביות.  השכל  זוכה  להקשרים  מחמיאים  יותר.  אולם  בהבנה  פנימית,  האמונה  והשכל  הינם  שני  כוחות  בנפש,  המעוגנים  בשתי  הנהגות  רוחניות  –  השכל  הוא  משפיע,  והאמונה  מקבלת  ומכילה.  למעשה  אלו  שתי  אספקלריות  המשלימות  זו  את  זו.  על  תמונת  המציאות  האמיתית  ניתן  להשקיף  רק  בהתבוננות  משולבת  מבעד  לשתי  העדשות. 

נסביר:  לאמונה  יש  לכאורה  חולשה  -  אנו  מאמינים  באמת,  אך  כך  טוענים  גם  הטועים,  המאמינים  בשקר  ורואים  בו  אמת.  אך  האם  השכל  חף  מחולשות?  השכל  המבריק  ביותר  גם  הוא  מוגבל,  וההולך  אחר  שכלו  אף  הוא  מאמין  –  מאמין  לעצמו. 

היהדות  מבחינה  בכך  ומבססת  את  גישתה  על  שכל  ואמונה  יחדיו.  האמת  היא  השכל.  לא  שכלי  שלי,  משום  שמי  יערוב  לי  שהוא  אמיתי?  הכוונה  היא  לחוכמת  התורה  שאדם  קונה  באמצעות  שכלו. 

אמונה  מתחילה  היכן  שהשכל  נגמר,  לא  מפני  שהיא  סותרת  את  השכל,  אלא  משום  שמרחב  המחיה  שלה  מתחיל  מעבר  לשכל.  אפילו  שכל  תורני  טוב  עד  מקום  מסוים.  באותו  מקום,  שם  מתחילה  האמונה  לצמוח,  כמו  עלי  הכותרת  העולים  מהגבעול  שיוצא  ועולה  מתוך  האגרטל. 

היכן  המקום  בו  נגמר  השכל?  רבי  נחמן  מלמד  שכאשר  יהודי  ניגש  לקיום  מצווה  למעשה,  עליו  להשיל  את  השכל  ולאמץ  אמונה,  דהיינו:  לבצע  את  יהדותו  הלכה  למעשה  לאור  השכל  -  אך  בחוויה  ובהוויה  של  אמונה.  בתמימות,  בפשיטות,  בנאמנות,  מתוך  שלמות  פנימית  של  ילד  המבקש  לעשות  רצון  אביו.