התוועדות / הרב עדין אבן ישראל

ברצינות מתכוונים לזה

המשפיע שהייתי הולך אליו, ר' שלמה חיים קסלמן, היה דמות גדולה. הוא היה אישיות מאוד מרשימה, לא במובן הזה שאתה רואה עליו קרני הוד, אלא מבחינה זו שכשאתה פוגש אותו, אתה מרגיש משהו.

אגב, בניגוד לחסידי חב"ד אחרים שהיו משתמשים בסגנון של גרזנים, כשהוא היה מטפל במישהו הוא לא השתמש במילים גסות אלא היה עושה את זה עם אזמל של מנתח. הוא השאיר אנשים... איך לומר? חתוכים. קודם חיתוך אחד, אחר כך שני, אחר כך שלישי. הוא הוציא ממך את הקישקעס, והכול בעדינות. חריף, אבל בלי שום גסות נראית לעין.

הייתה פעם התוועדות והוא ישב בראש. היו שם שמונים אנשים והוא שתה עם כולם "לחיים". הוא שתה עם כל אחד כנגד המשקה שלו. קוניאק לקוניאק, בירה לבירה, וודקה לוודקה. שמונים איש, ששותים ושותים והוא שותה כנגדם. הוא הושיב אותי לידו, והייתי די צעיר אז, והיה בינינו בקבוק וודקה, והוא שתה, בנוסף על הלחיים עם כולם, במיוחד בשבילי. היה לפחות בקבוק אחד רק בין שנינו.

הדבר המדהים היה שהאיש
שתה את כל המשקאות. הוא לא חשש מזה שאמרו שכשמערבבים משקאות
משתכרים יותר. או שלא היה אכפת לו. בכל אופן, הוא שתה את הדברים האלה, ומצד אחד פנה אל הקהל שיכור מאוד, ואחר כך הסתובב וישב לידי והיה נראה כאילו הוא לא טעם אפילו טיפה אחת של משקה. זה היה סוג של שליטה. ההתוועדות נמשכה עד השעות הקטנות של הלילה, ובבוקר הוא הגיע לתפילה כרגיל והיה נראה כאילו הוא ישן בלילה כרגיל.

אז הוא שתה כמות אדירה של משקה. אבל אחרי כל אלה, אני זוכר דבר אחד, וזה מוסר ההשכל מהסיפור. היה שם יהודי, איש צעיר שהיום הוא מה שנקרא מזקני החסידים.
ר' שלמה חיים אמר על האיש הזה שהיה מלא התלהבות ובכה כל הזמן, הוא הסתכל עליו בסוג של הסתכלות קלינית ואמר "הספירט בוכה, הספירט רוקד, הספירט צוחק". מכל זה למדתי שלא מועיל הרבה שהספירט רוקד.

כשעושים התוועדות, זה לא בשביל לשמוע דברי תורה. כששומעים דיבורים זה עובר מאוזן אחת לאוזן שנייה ושום דבר לא נשאר. כששותים קצת זה גורם לאינטרקציה כימית, ואז יוצא שאומרים לאדם "אולי תקום", והוא חושב שבאמת אולי הגיע הזמן לקום.

לפעמים אני חושב: מה קורה עם דרשות בסוף? מילים הולכות לבזבוז גדול וזה נשפך כמים,
או יותר גרוע ממים. זה כנראה עובר לביוב.
על האנשים הגדולים בזמנים הגדולים אנחנו יודעים יותר מדי, חושבים וקוראים יותר מדי, ואף אחד מהדברים האלה לא עושים רושם. אדם יכול לשמוע דיבורים במשך שעות, ימים, וזה לא מעלה ולא מוריד. שמעתי משהו, וזה נכון, אני שומע כל מיני דברים ואני אומר בראשי: טוב, זה לא נורא.

 

אם מישהו למד פעם ספר יחזקאל הוא יכול לראות שם כל מיני ביטויים. אין בשום מקום בתנ"ך כל כך הרבה ביטויים גסים. זמן רב תהיתי מדוע יחזקאל הכהן הסופר בחר לדבר בלשון הזו.

"יחזקאל מדבר היום בשעה שמונה בערב", כל הקהל בא. נפלא, איך יחזקאל מדבר... העברית שלו, איזו דיקציה, איך הוא עושה בידיים... אסור להחמיץ. אז כולם באים לשמוע, והם נהנים. יחזקאל אומר גם דברים, אבל את הדברים האלה הקהל לא מעוניין לשמוע. הקהל נהנה, נוסע הביתה, חוזר עייף אך מאושר. אומר "הנביא יחזקאל היום היה ממש למעלה מהמשוער, איזו דרשה הוא עשה, נפלא, פשוט נפלא".

מה יחזקאל עושה? כדי לעצור את זה הוא פשוט מדבר אליהם במילים גסות, כדי לזעזע אותם. כדי שהם לא יוכלו לקבל את זה באותה הרגשה נעימה.

 

הקדוש ברוך הוא אומר דברים, אני מתייחס אליהם יפה כל כך, ואומר: זה בסדר גמור, אבל זה לא נוגע אלי, זה לא דבר רציני.

הדבר הראשון שעשה הבעל
שם טוב היה לבוא לאנשים, חלקם פשוטים מאוד וחלקם חכמים, ולומר לחכמים כמו לטיפשים: "תדעו לכם: אלה הדברים,
וזה דבר רציני".
להגיד את זה לרב גדול זה קשה יותר מאשר להגיד את זה לאיזה פלאח. כשאני אומר את זה לרב גדול - תדע שכל הדברים האלה שאתה דורש הם באמת אמתיים - אז זה מפחיד אותו.

הבעל שם טוב הלך ממקום למקום והדבר שהוא הדביק לאנשים זה את הנקודה הזו, שזה דבר רציני. העניין הזה כתוב בתנ"ך הרבה פעמים, אבל הבעיה היא שגם בתנ"ך לא שמו לב אליו.

 

מישהו אמר לי שהוא לומד
והוא בסדר. אמרתי לו שיעמיד לעצמו מטרות ושידאג להיבחן,
ואם הוא לא עומד בבחינה
שיבקש מחברו שייתן לו שתי סטירות, וזה ודאי יעזור.

קל מאוד לשבת ולהידשן. אתה יפה מאוד, משוכלל ומפואר, אתה לא משווה את עצמך למישהו שעושה משהו אלא לבחור ישיבה שלומד חצי ממה שאתה לומד, אז נדמה לך שאתה גדול הדור.

תשים לעצמך מטרות שאתה יכול לעמוד בהם, אבל שיהיה לוחץ. תבקש סטירת לחי ולא מחמאה, וזה יעבוד. אפשר להתחיל ברגע זה, לא חייבים לחכות לראש השנה. אחרת תשחרר את עצמך עד ראש השנה, ובראש השנה תהיה עסוק בסימנים. אחר כך יש צום גדליה, וכפרות, ואחרי שנגמר סוכות אתה כבר עייף וכבר התחלת את השנה החדשה בנוסח הזה, אז שוב תוותר.

כשיש לאדם סיבה טובה למהר לעשות דברים, בגשמיות ברוחניות, הוא עושה דברים. כשאין סיבה טובה, הזמן עובר בניחותא. לא קורים דברים. הולכים לישון. אם עשיתי משהו וגם אם לא, זה לא שאני מסתובב על מיטתי בבעיה גדולה.

במילון הדתי, "ברוך ה'" פירושו "no comment", אין תגובה. כשאתה שואל מישהו מה שלומך והוא אומר "ברוך ה'", הוא בעצם אומר: "תרד ממני". זו המשמעות. גם לומר "אני משתדל ללמוד", משמעו "לא עושה דבר, אבל מתבייש להגיד את זה".
זה הפירוש של המילה.

 

אסיים בדבר אחד. כשאני מתפלל, תפילה קטנה או גדולה, אני לא פונה למנהל המשרד של מוסד זה וזה. למנהל משרד יש משאבים מוגבלים, וכשאני מבקש ממנו הוא אומר, "אולי אתה צריך את זה אבל אני לא יכול לתת כי אין לי משאבים". כך זה בעולם ומנהל טוב צריך לדאוג שכך יהיה.

לקדוש ברוך הוא אין את הבעיות האלה. כשאני מבקש ממנו, אני לא צריך להסתפק בבקשות קטנות, ולהגיד שהוא לא יכול למלא יותר מזה. אדם אחד יכול לבקש גם נחת, גם פרנסה וגם שלום בחיים הפרטיים שלו.

אנחנו צריכים לדעת לבקש מהקדוש ברוך הוא ולדעת שהכול משלו, "בידך הכול". בכל יום בתפילה אנחנו אומרים "אני ה' אלוהיך המעלך מארץ מצרים, הרחב פיך ואמלאהו". כמו שאומרים לילד קטן "פתח את הפה, שאפשר יהיה להכניס לך". אל תבקש בקשות קטנות. הוצאתי אתכם ממצרים, לא היה מגיע לכם, הייתם עובדי עבודה זרה ובכל זאת הוצאתי אתכם. לא צריך לחוס על המשאבים שלו. תבקש אותם. הקדוש ברוך הוא יכול לתת. האם הוא ייתן ברגע שאבקש? זה כבר תלוי בו.

במלחמה אחת מישהו ירה בצאר וכמעט הרג אותו. חייל פשוט משך את הרסן של הסוס והזיז את הצאר הצידה והכדור לא גרם נזק.

אחרי המלחמה החייל הגיע אל הצאר, והצאר אמר לו שיבקש מה שהוא רוצה. החייל גרד קצת בראשו, ואמר: "הסמל שלי עושה לי המון צרות, אולי תוכל להחליף אותו?". אתה מטומטם?! היית יכול לבקש להיות קצין, להיות גנרל.

אני יכול לבקש בקשות גדולות. אם אני כבר מבקש, אם אני מבקש מהמלך שהכול שלו, אני צריך לבקש בקשות גדולות, לא שיחליפו לי את הסמל. אל תגיד שהרגל התותבת שלך כואבת, תבקש שתצמח רגל חדשה.