לדעת את כל התורה - בעקבות הרמב"ם היומי

בן לוקח בת

הלכות נחלות פרקים א־ה

כפי שלמדנו, ירושה היא העברה אוטומטית של נכסי האדם לבניו לאחר פטירתו. התורה קבעה כללים ברורים מה מגיע למי ואיך. כלל מרכזי בירושה הוא שאם יש זכר במשפחה, הבנות לא יורשות. הירושה היא נחלתם הבלעדית של הזכרים. רק במקרה שאין לנפטר אב ובן, תוכל בתו לרשת אותו. יותר מזה, אסור מן התורה(!) להוריש לבת רכוש המיועד לבן. רגע לפני שזועקים: "הדרת נשים", ננסה לברר - הכצעקתה?

כביש עוקף זכרים

למרות האיסור המפורש, התפתחו במהלך הדורות דרכים רבות לעקוף איסור זה. כבר בימי חז"ל אנו מוצאים תקנות שונות שמטרתן להעביר את כספו של הנפטר לבתו או לאשתו, או לחלקו שווה בשווה בין הבנים והבנות.

מן המפורסמות שבהן היא "שטר חצי זכר". זהו שטר שכותב האב לבתו ביום נישואיה, בו הוא מודה שהוא חייב לה סכום כסף עצום. הוא ממשיך ומצווה על בניו שלאחר מותו יחזירו לבתו את כל ה"חוב", או לחילופין יתנו לה "רק" חצי ממה שהם קיבלו בירושה. כך בסופו של דבר, מקבלת הבת חלק שווה לבנים. גם בתי דין בימינו נוקטים בדרכים שונות על מנת לחלק את הירושה באופן שווה. כך שלמעשה אין כיום אפליה בין הבנים לבנות בנכסי הירושה.

עם כל זאת , השאלה עדיין מטרידה, מדוע התורה מפלה את הבת לרעה?

הליגה והקבוצות

כפי שלמדנו, ירושה אינה דרך להעברת נכסים. מותר לאב לתת במתנה לבתו כמעט את כל נכסיו, אבל אסור לו להוריש לה דבר. ירושה היא עניין של ייחוס. חלוקת התפקידים ברורה: האם קובעת את השיוך לעם ישראל, האב קובע את המשפחתיות הפנימית. המשפחה תלויה באב, "'למשפחותם לבית אבותם' - משפחת האם אינה קרויה משפחה". אפשר לומר שהאם היא המסגרת, גבולות הגזרה, ואילו האב הוא התוכן. אם תרצו: האם היא הליגה, והאב הוא הקבוצות.

העברת נחלת האב לבן דומה לייבום, בו נושא אח הנפטר את אלמנתו "להקים שם לאחיו". בנם המשותף הוא המשכו הישיר של האח הערירי. גם כאן, באמצעות העברת הנכסים, הופך הבן להמשך האב וכאילו האב ממשיך להתקיים, לא בגופו אבל בנחלתו. וכמו שבירושה אין צורך בקניין על מנת להעביר את הרכוש ליורש, גם היבם מדין תורה אינו צריך לקדש או "לקנות" את היבמה.

על הרקע הזה נבין גם את אפליית שאר הבנים לעומת הבכור. הבכור זוכה בחלק כפול משאר אחיו, למרות שהוא יכול להיות רשע כעשיו. הבן הבכור משמש כעין ממוצע בין האבא לשאר הילדים. כמו חצי אבא. לא רק בשביל האחים הבן הגדול הוא אב לעת מצוא, אלא גם מצד הנחלה הרוחנית. הבן הבכור אמור להיות ההמשך הראוי של האב. כאשר הבכור אינו כזה בפועל, הירושה מתפקדת כהטלת חובה. עליו להיות ראוי לה מחד, ולראותה כברכה מאידך, מעין מענק חומרי להגשמת החובה הזו.

בתורה, הרוחניות מיוצגת דרך חומריות. עבודת ה' אינה תפילה, אלא קרבנות. גם רוחו של האב עוברת דרך הנדל"ן המשפחתי. ועם אבות כאלו, כדאי להיות ראוי לירושה.

מקורות: רמב"ם נחלות א.א; א.ו; ו.א; ב"ב קט: