בינה יתירה, נשמה יתירה

הסבתא של רבי נחמן מברסלב היא לא אחרת מבתו של הבעל שם טוב, אדל, ששמה נקשר בסיפורי מופתים הרבנית מנוחה רחל השתוקקה כל ימיה לעלות לארץ, ומשזכתה לכך הפכה לדמות המרכזית בעיר חברון עיריית ירושלים קראה לאחרונה רחוב על שמה של חנה רחל ורברמאכר, הנערה מלודמיר, אפופת המסתורין. מהו סודן של נשות החסידות?

מ

סופר, כי כשמצא המלך יאשיהו את ספר התורה, פנה אל חולדה הנביאה כדי לברר מה לעשות. הפרשנים מסבירים כי לא פנה לירמיהו הנביא לא משום שחשב שחולדה תספק לו נבואה אחרת חלילה, אלא משום שחולדה תמסור את אותה נבואה בלשון רכה יותר.

באופן דומה ניתן להבין את תפקידן של הנשים הבולטות בתולדות החסידות. הצדיקות לא ביקשו להעביר מסר חדש, אלא רצו להעביר בדרכן הייחודית את אותם ערכים כלל־יהודיים שהחסידות הביאה לעולם.

אש דת למו

הצלע הנשית מופיעה כבר בדור הראשון. הגברת הראשונה של החסידות היא ללא ספק אָדֶל, בתו של הבעל שם טוב (ת"פ־תקמ"ז,
1720-1787). הבעל שם טוב אמר שלקח את נשמת בתו מראשי התיבות המרומזות בפסוק "אש דת למו". מצעירותה שימשה את אביה ושמעה מפיו תורות ועצות שמסר לחסידיו. החסידים והתלמידים זיהו אותה כבקיאה בתורת אביה, כמשמשת בקודש וכצדקת. למרות מגבלת הצניעות, הייתה עדיין נגישה יותר מאביה והימצאותה בחצר הייתה טבעית.

בעקבות אביה, גם אדל מופיעה בסיפורי החסידים כלמודת מופתים. במסעו הידוע של הבעל שם טוב לארץ ישראל, לקח איתו שני מלווים בלבד: את רבי צבי הסופר ואת בתו אדל. המעשה החסידי מספר כי הבעל שם טוב רצה לנסוע לארץ ישראל על גבי מחצלת אם יסכימו המלווים לדבק את המחשבה בבורא. כיוון שרק אדל הסכימה לכך, נסעו באונייה. בדרך תקפה אותם סערה ואדל נפלה לים, ולאחר נס גדול ניצלה. גם כשהגיעו לאיסטנבול בערב חג הפסח חסרי כל, התחולל נס שבעקבותיו יכלו לערוך את ליל הסדר ברווח. אדל הייתה קשורה לאותו הנס ואף נטלה חלק בליל הסדר המופתי שהבעל שם טוב ערך שם.

לאחר נישואיה עם רבי יחיאל אשכנזי, התפרנסו הזוג מניהול חנות נעליים. מסופר כי פעם, בעת ההקפות של שמחת תורה, נקרעה הנעל לאחד החסידים והוא הצטער מכך מאוד. אדל הציעה לו נעלים חדשות בתמורה לברכה לבן זכר ממנו, כיוון ש"לב נשבר ונדכה, אלוקים לא תבזה". אכן, אדל ילדה שני בנים (ה"דגל מחנה אפרים" ורבי ברוך ממז'יבוז') ובת אחת (פייגה, היא אמו של רבי נחמן מברסלב).

יש אומרים שלאחר הסתלקות הבעל שם טוב, הייתה מברכת ומייעצת לחסידים.

הסבתא של חברון

אדל לא הצליחה להגיע לארץ ישראל, אבל הייתה מי שכן. בתו של האדמו"ר האמצעי מליובאוויטש, מנוחה רחל סלונים (תקנ"ט־תרמ"ח, 1798-1888) המכונה "הסבתא של חברון", היא למעשה היסוד לכל ההתיישבות החסידית בארץ ישראל. כל ימיה השתוקקה לעלות לארץ, ועוד בגולה התעניינה בנעשה בארץ. מסופר כי מרוב הכיסופים לארץ נעשתה חולה ממש, ובכדי למצוא לנפשה מרגוע, הבטיח לה אביה כי תזכה לעלות לארץ. בשנת תר"ה (1845) התממש סוף סוף חלומה והיא עלתה לארץ למטרת חיזוק הישוב היהודי בחברון. כרבנית בעלת ייחוס מפואר, כניסתה לארץ הותירה רושם עז. אך לא רק בגלל הייחוס היא זכתה לכבוד הרב. "הסבתא" הקימה קהילה של ממש בחברון עם כולל לאברכים, בית תמחוי וקרן ליתומים. דברים התחילו לזוז בעיר הרדומה, והקהילה החסידית הלכה ונעשתה דומיננטית יותר. גם העסקנים הגיעו להתייעץ עמה בקשר לפיתוח היישוב. הקהילה בחברון הפכה למעשה לקהילה החסידית החזקה והמפותחת ביותר. הערבים ראו בכך איום והתחילו להתגרות בחסידים. אך בעקבות רפואה מופלאה שעשתה לבנו של השייח' המקומי, החלו השלטונות לכבד ולהגן על היהודים מהפורעים כל זמן שהייתה בחיים. בזכות כל אלו הפכה לדמות מרכזית ביישוב היהודי. רבי אליעזר מנדל, האדמו"ר מלעלוב, היה נוהג לבקרה ולבקש ברכה וכך גם כל כלה לפני חופתה הייתה עוברת במסלול קבוע – ממערת המכפלה לרבנית מנוחה רחל. "הסבתא" חיה מעל חמישים שנה בחברון, וזכתה לראות את נכדי־נכדיה.

במקום שאין אנשים –
יש אישה

סיפורה של חנה רחל ורברמאכר מהעיר לודמיר (תקס"ו – תרמ"ח, 1805-1888), אפוף מסתורין. הימים הם ימי התפשטות החסידות באירופה. בכל עיירה מייחלים יהודים לרבי שידריך אותם בהנהגות קדושות ואולי גם יעשה להם מופתים. אבל המציאות לא הייתה תמיד פשוטה: לעתים רחוקות היה מגיע צדיק לעיר, ולא היה מספיק לראות את כל מי שביקש עצה וברכה. עוד מצעירותה הייתה חנה־רחל לומדת את דברי האדמו"רים הראשונים והייתה בקיאה בהלך המחשבה החסידית. בהתחלה היו משוחחים איתה קרוביה על נושאים הבוערים להם, ואט אט כל העיירה ידעה את מעלתה. עקב היותה גם בת־סוחרים אמידה, הפכה להיות לנציגת העיירה אל מול השלטונות ושלחה מכתבים לרווחת היהודים. ידוע גם כי הייתה מקיימת "סעודה שלישית" כמלוא המנהג החסידי, בעודה ניצבת מאחורי וילון. היו שלא ראו בעין יפה את פועלה, ואולי בעקבות כך הגיע רבי מרדכי מטשרנוביל במיוחד לעיירה בשביל לשכנע אותה להינשא. אמנם, לא נישואיה הראשונים וגם לא השניים עלו יפה, ובעקבות ריבוי התנגדויות עלתה בגפה לארץ ישראל בסביבות שנת תר"כ (1860). בארץ ישראל התיישבה בירושלים. כל סיפור מדגיש צד אחר באישיותה הפעילה בארץ: החזקת יתומים, בניית כולל חסידי בירושלים, ואפילו ניצנים ליציאה מן החומות, עיבוד האדמה והתיישבות חדשה. לאחר פטירתה נקברה בהר הזיתים. לאחרונה עיריית ירושלים הנציחה את שמה  וקראה על שמה רחוב חדש.

הנשים הצדיקות שהתפרסמו במהלך הדורות, התבלטו בייחודיותן למרות שהקפידו על צניעות מפליגה ולא חפצו בפרסום. הן הצטרפו לרשימת הצדיקים, וגם לכל הנשים הצדיקות "הרגילות" והלא־ידועות שתמכו בבעליהן, שחיכו דורות שלמים ושעבדו את ה' בכל הדורות. בזכות נשים צדקניות.