נשים

בזכות נשים צדקניות

כשהניקיון השנתי, מסע הקניות ומבצע הבישולים מאחורינו, אפשר לקחת פסק זמן קצר ולפרגן לעצמנו כל זה בעצם בגללנו, מאמינות? חז"ל אומרים שבזכות הנשים יצאנו ממצרים, ובזכות הנשים ניגאל אוטוטו אמונה, תפילה, תעוזה וראיית העתיד ארבע נשים כותבות על נשים

סמינר האמונה

דבירה כהן

נשים צדקניות? מנוע החיפוש הפנימי שלי מסתובב, ותמונה מטושטשת נפתחת. סינר לבן וידיים הממשמשות בו בהתרגשות ניבטים אלי מבעד למראה שהולך והופך לממוקד.

   ממלאת את הלב

"גינזבורג המרגל" היה מדיח קלאסי בתקופת תחילת התפשטות תנועת ההשכלה, לפני למעלה ממאה וחמישים שנה. הוא היה מהעומדים בראש החץ במלחמת התעמולה שערכו ה"משכילים" להרחיק צעירים מן הלימוד המסורתי, לטובת לימודים כלליים (מסתבר שבלימודי הליבה אין משום בשורה חדשה...). ובכן, גינזבורג זה כתב בתיאור כן למדי, שבמחוזות החסידים עבודת התעמולה צפויה להיות קשה במיוחד, בגלל אמונתם האיתנה.

הדוגמה שהוא מביא לכך מעניינת מאוד: נשות החסידים, בכל פעם לפני שהן מוציאות מפיהן אזכור כלשהו של הרבי, הן מנגבות בחרדת קודש את ידיהן בסינר...

האמונה הזאת, הממלאת את חדרי הלב וגולשת אף אל הסינר, היא בעיניי פיסה ממשית מן המושג: נשים צדקניות.

   כך נכתב עלינו!

נשארת רק השאלה המאתגרת והמחייבת: האם  גם אישה יהודיה בת דורנו, שלומדת, מלמדת, יודעת ורוצה לדעת עוד – יכולה אף היא להכיל את האמונה הפשוטה והנקייה הזאת? האם גם אצלה חגור הסינר למותניים, והידיים פשוטות לקבל רסיסי טל קדושה שיעקפו את פיתולי השכל?

התשובה לדעתי מעודדת בהרבה ממה שניתן לחשוב ממבט ראשון. והתשובה הזאת טמונה בדיוק באמרה המנצחת של חכמינו: "בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ובזכותן עתידין להיגאל".

למרות, ואולי אפילו בזכות, האופי המיוחד של הדור שלנו - כך נכתב עלינו! 

סימן שבאר האמונה נמצאת בתוכנו.

עלינו רק לגולל את האבן מעל פי הבאר ולהשקות את העדרים... בני הבית צמאים לקבל מאיתנו מסר מחמם לב של אמונה פשוטה ובטחון בבורא עולם. כל מתנה אחרת לא תשווה למתנה היקרה הזאת, מתנה של אמונה תמימה. 

 

 

עזות דקדושה

אסתר לחמן
תשמעו, הן היו מופרעות. ויצירתיות. ונועזות. וחכמות. וסביר שהיו עפות מכל אולפנה של צדיקות. כן, אני מדברת על "אותן"... ש"בזכותן"...

בהומור חז"לי משובח, שתלו חכמינו את נשות הגאולה במסכת מפתיעה מאוד - סוטה. לא בדיוק המקום הראשון שהייתי מחפשת בו מתכונים לצדקנות או לזוגיות טובה. אבל במבט מעמיק כל אחת חייבת לנסות את זה בבית - להפוך ולהחיות מחדש את המושג "צדיקה".

   נדירה ואישית

הגמרא מספרת בפשטות על צדקנות קצת יותר חיה, כזו שהכירה מרים הנביאה, עם תופים, מחולות, אמונה פועמת ועזות דקדושה. היום אנחנו מפעילות הרבה שרירי צדקנות, ובסופו של יום מותשות, מאוכזבות ואולי גם קצת צדיקות. כמה עוד נוכל "להשתפר" ולהתהדק כדי להגיע לצדקנות הראויה? כמה שרירים וכוחניות נוכל עוד לאמץ ולהזיע?

לפעמים יש לי הרגשה שהקדוש ברוך הוא כבר משתוקק לזוגיות חדשה, יותר סוערת וחיה, פחות צודקת ויבשה. התורה היא הרי כל כך עסיסית ומתוקה, אז הזוגיות איתו חייבת להיות נדירה, ואישית ומשתנה, אבל רוב הזמן אנחנו מתנהלים מולה כמו חוברת הוראות הפעלה.

  סוד עדין והזמנה

"כיוון שראו הנשים שאין המצרים נותנים לבעליהן לחזור לביתם מהעבודה הקשה, היו באות אליהם לשדות"…. אולי יש במסכת רמיזה מעודנת לשביל צדדי ומרענן לגאולה? אולי, נשים יקרות, הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש / ישן? לצלול לעומק ולהכיר את האימהות הגיבורות שלנו - שבתוך זוהמת מצרים ואבק הייאוש החזיקו בזוגיות שלהן כמצוף אחרון - מניחות שאם יצליחו לעורר את האהבה כאן למטה אולי תתעורר אהבת עולם גם מלמעלה. הן סטו מכל שביל עבדות מוכר - ייאוש, מרירות ומציאות מכהה. ובחרו לאהוב, ללדת ולחיות יד ביד עם ההשגחה.

נדמה לי שיש כאן סוד עדין והזמנה להקים שכינה מעפרה. ואולי הגיע הרגע שעלינו לחבור לאומץ עתיק, לצאת לשדות לפגוש אותם שם עסוקים בצמיחה - ולנסות יומיום חדש  בדרך לא מוכרת למושג "צדיקה". סיכוי טוב שנמצא שם קצה חוט לגאולה קרובה.

www.habosem.com

להפוך מר למתוק

אלומה לב

נסעתי לבאר שבע, להתפלל בציון של ימימה זצ"ל. לשאוב מים ממעיין הישועה שלי. מעולם לא הייתי שם. כל הדרך הארוכה שיננתי מה אני רוצה להגיד לה, כמה עמוק התורה שלה נכנסה לי ללב והפכה את חיי לטובה. התרגשתי.

   טיול שנתי

הגעתי לבאר שבע, תפסתי נהג מונית, ומיד כשעליתי קלטתי שהוא בעניין של לדבר. אבל רגע, אני נוסעת לימימה, אני רוצה להגיד לה כל כך הרבה, אני צריכה שקט עכשיו. ניסיתי לכבות את השיחה, לא עבד לי. מפה לשם, אחרי תחקור לאן בדיוק אני נוסעת, הוא החליט לבוא איתי, להתפלל על אהבה נכזבת. הרמתי ידיים, התחלתי לצחוק. יש לי ברירה? הוא הביא אותי עד למקום המדויק, חבש כובע צמר, ניווט על פי צעקות לעוברים ולשבים, עד שהגענו.

אני מגיעה לציון, שוכחת לרעוד, שוכחת להעמיק, שוכחת כל מה שרציתי. הוא עומד בצד השני, לוחש, מניח אבן, מתכוון. אני כל כך צוחקת, שבקושי עולה לי ממעמקים קראתיך ה' על השפתיים. הוא כבר מסיים את תפילתו והולך למונית, אני במאמץ אחרון להיזכר מה בכלל רציתי, אילו משפטים פותחי-לב של ימימה אני יכולה לומר כאן ולבקש סייעתא דשמיא שיתקיימו בי. כלום. רק צחוק גדול. פונה לאחור, ונוסעים. וכל הדרך חזרה אהבה נכזבת ואיך הוא יכול ככה לשמוח והאם הצדיקה באמת תעזור לו?...

כשאני יורדת מהמונית בסוף הטיול השנתי הזה, למרות שפספסתי את התפילה שלי, החיוך על הפנים שלי ענק. כי כמו שלמדנו מימימה, מה שמתרחש כרגע, במציאות, הוא הכי נכון. ומתברר לי שתפילה לא חייבת להיות ארוכה ועמוקה, אפשר להתפלל גם מגניב ומתוך צחוק.

   עתידין להיגאל

"ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות". אלה הנשים שבזכותן עתידין להיגאל, נשים שאת מגיעה אליהן עם כובד ראש עמוק, נכנסת דומעת ויוצאת רוקדת, דעתך קלה סוף-סוף מן העומס. נשים צדיקות שחוגגות גאולה בריקוד, במילה טובה גם אם היא שטחית, בתפילה שהתפקששה, בשיחה ישר אל תוך הלב. בזכותן עתידין להיגאל, כי מהי הגאולה אם לא להפוך כל מר למתוק, בריקוד ועם צחוק.

alluma@gmail.com


הווה ועתיד

יכל וולשטיין
רננה: "עוד שנייה שקיעה. וואו, ממש מדהים הנוף הזה...". אורי: "שקיעה!!! הצילו, עוד לא התפללתי מנחה...".

הזמן. אחד המימדים השונים ביותר בין איש לאישה. היא - הזמן בתוכה, המחזוריות, ההיריון יהיה תשעה חודשים גם בלי שתספור. הוא צריך להתחבר אל הזמן מבחוץ, לכן הוא מחויב במצוות שהזמן גרמן. הוא קשור לתיקון זמן ההווה, בעוד שהיא, ההווה כבר הווה בה, היא כאן כדי להביא את המחר.

   שמלת המשיח

כוחות הראיה למרחוק ניטעו באישה. היא, שהגיעה מכוח הבינה,"ויִבֵן אלוקים את הצלע", יודעת לבנות דבר מתוך דבר. כך היא בונה תאי עור, עצם וציפורן בתוכה, ומחברת אותם לאדם. היא נושאת אותו בקרבה, מפנה לו מקום ללא תנאים. אין לה מושג כיצד ישפיע אותו זאטוט על חייה, והיא שם בשבילו. היא מאמינה ובונה. 

מכוח אותה התבוננות עתידית, קיימת אצל האשה יכולת לצאת מן ההווה, מן המצר, ולראות את העתיד הרחוק. בעוד הגברים היו שקועים עד צווארם בהווה הבלתי נתפס, זכו נשות מצרים להעמיד צבאות ורבבות. אותן נשים זכרו תוך כדי אפיית המצות לדרך - לקחת איתן תופים ולהיסחב איתם ימים שלמים, על מנת להודות לה' על הגאולה הפלאית שיחולל להם. לאפות לחם לא היה זמן, אבל תופים זה הרבה יותר חשוב! 

בסיור בשכונת הבוכרים שמעתי כי עם עלייתה לארץ הכינה כל אישה את "שמלת המשיח" שלה, השמלה המהודרת ביותר, שהייתה יושבת ומחכה עד שיבוא גואל.

   תשעה קבין של שיחה

עבודת ההתבודדות הנפוצה היום, אותה הנהיג רבי נחמן בדורות האחרונים, היא עבודה שבאה בזכות אישה צדקנית אחת. חנה יצרה גשר חדש ולימדה את עלי, את הממסד, ואותנו הלכות פילול ותחינה. ועד היום אנו ממשיכים להיגאל. כוחות אדירים ניתנו באשה, היא זו המחברת עולמות של נשמות לארץ, היא זו שהזמן זורם בעורקיה, היא זו שההווה מהווה בשבילה קרש קפיצה אל העתיד, היא זו שהורידה לעולם את דרך התפילה כהשתפכות נפש פשוטה לפני ה'. והיא זו הרואה את הנולד, את הגאולה ומייחלת לה עד שתופיע.

קבוצת ערב נוספת של "בינתיים רווקות" עם מיכל, תיפתח אחרי פסח בימי ג' בבר אילן.

לפרטים והרשמה: wolshtain@gmail.com ובפייסבוק