לומדים את זה

את האמת הם משרתים

"ואף שמבין ומתבונן בשכלו בגדולת ה', אינו נתפס ונדבק במוחו כל כך שיוכל למשול על חומריות הלב מחמת חומריותן וגסותן. והסיבה היא גסות הקליפה, שמגביה עצמה על אור קדושת נפש הא-להית ומסתרת ומחשיכה אורה. ולזאת צריך לבטשה ולהשפילה לעפר, דהיינו לקבוע עתים להשפיל עצמו להיות נבזה בעיניו נמאס, ככתוב "ולב נשבר רוח נשברה", היא הסטרא אחרא שהיא היא האדם עצמו בבינונים. שנפש החיונית המחיה הגוף היא בתקפה כתולדתה בלבו, נמצא היא היא האדם עצמו". 

(תניא פרק כ"ט)

 

האמת, עצם החיות הבלתי גבולית, אינה שייכת לאף אחד. איש אינו יכול להשתלט עליה ולנכסה לעצמו – את האמת רק משרתים! האפשרות היחידה הניתנת לבני אנוש ליצור איזושהי התקשרות ומגע עם האמת, היא התבטלותם המוחלטת לצוויה. מי שממליך על עצמו את כללי החיים לקיימם בפועל, הופכים חייו הגשמיים עדות לתמצית ולשד ההוויה כולה, מרום המעלות ומדרגות ועד סוף כל דרגין.

על מאמר הזהר "לית אתר פנוי מינה" (אין מקום פנוי ממנו), אמר אחד הצדיקים: הקדוש ברוך הוא נמצא בכל מקום חוץ מאשר בתודעת האדם הטבעית. כי אצל האדם, ההרגש העצמי הפנימי ותחושת הנוכחות האלוקית אינם מתגלים אלא במי שמפנה להם מקום… וכדברי חז"ל אודות מאמר השכינה "אין אני והוא (בעל הגאווה) יכולין לדור" (באותה תודעה).

רק נכונותו של האדם (ובעיקר אומץ לבו) לבטש את ישותו כדי לצאת מ"קטנות המוחין" שמצד היוקר העצמי הטבעי – ובמילים פשוטות, להכיר בחולשותיו ולפעול לתקנן – היא שפותחת בפניו את האפשרות "לארח" בתודעתו התבוננות כנה ב"ערכים מתוקנים" לפי ערכו. וכשאני מבטל את עצמי ל"ערך מתוקן" ובאמת "עושה לו חשבון" (ללא תנאים, בכל מזג אוויר ובכל מצב רוח), אזי נרתמות כל יכולותיי, ובפרט השכליות, לשירות העניין. אם זו יכולת ה"חוכמה", יכולת הבזקת הרעיונות שבי, הרי שמעתה תתפנה היא מעיסוקה בצידם הסתמי והשלילי של החיים לטובת חיפוש רעיונות בכיוון החיובי והבונה. אשר זוהי המעלה המכונה בחסידות "גדלות המוחין": התמקדות האדם במימוש כישרונותיו וניתוב תכונותיו הטבעיות בשירות אמיתת הדברים.

ואין מדובר דווקא ברעיונות הנוגעים לעניינים רוחניים נשגבים ומופשטים שבין אדם למקום, אלא גם בכל הקשור ליחסי אנוש פשוטים שבין אדם לחברו, המונחים לפנינו ממש מתחת לאף. כגון: ללמד את עצמי להיות בן זוג כפי שאמיתת הזוגיות דורשת מכל אחד ואחת מאיתנו, וכך גם להיות הורה אמיתי, חבר אמיתי, וכדומה. ואדרבה, חתירת האדם ליחסים תקינים ומוארים בינו לבין זולתו היא מעיקרי ההוויה היהודית הבריאה.