אשרינו מה טוב חלקנו

בעל ה"נתיבות שלום"
"ואני אמרתי נגרשתי מנגד עיניך, אך אוסיף להביט אל היכל קדשך" (יונה ב, ה). הפסוק הזה עמד לנגד עיני לפני י"ט שנה, עת נפלה העיר העתיקה בידי הערבים, ושוב לא יכול היה יהודי לגשת אל מקום מקדשנו.
התאספנו כאלפיים איש בהיכל ישיבת מאה שערים, ישבנו על הארץ ובכינו. חשבנו אז שהגענו לשיא ההסתר, כי אחרי שהושמדו מאיתנו בחירי האומה וכששה מיליונים יהודים, ו"גדע בחרי אף כל קרן ישראל", כל זמן שהכותל המערבי היה בידינו והיה לנו מקום הקודש הזה שיהודי היה יכול לשפוך שיחו בפני אביו שבשמים, עוד היה לנו כח להחזיק מעמד. אבל מה נוראה הסתרת הפנים זו שה' יתברך הרחיק אותנו מעל פניו, וכאילו אינו חפץ שוב בנו. אוי לבנים שגלו מעל שולחן אביהם. וכאותו בן המלך שמסוגל לסבול גם כשאביו מייסר אותו בכל מיני ייסורים קשים ורעים, אבל בשעה שאביו המלך מגרש אותו מעל פני היכל המלך, מזה אינו יכול להתנחם ולהתחזק. הרגשנו באותה העת כי אנו מתמוטטים מצער ויגון שנגרשנו מנגד עיניך.
אשרינו מה טוב חלקנו בשעה הגדולה הזאת, ששוב האיר לנו הקדוש ברוך הוא בהארת פנים וגילויים שלא זכה שום דור, והוחזר לנו מקום מקדשנו, מקום שלא זזה שכינה משם. האושר והתענוג הכי גדול שיהודי מרגיש בעולמו הוא בשעה שמרגיש בקרבת אלקותו יתברך, וכמאמר דוד המלך "ואני קרבת אלוקים לי טוב", והמקום המסוגל ביותר לזה הוא בכותל המערבי, שיהודי מרגיש כי הוא עומד שם נוכח פני ה' ושופך לבו כמים נכחו, וכשאומר שם "ברוך אתה..." מרגיש משמעות מיוחדת בנוכחותו יתברך, שאם כי מלוא כל הארץ כבודו, אך שם המקום היחידי בעולם שלא זזה שכינה משם. ואילו פינו מלא שירה כים אין אנחנו מספיקים וכו', "מאת ה' היתה זאת, היא נפלאת בעינינו".
מתוך "נתיבות שלום - מאמרים מיוחדים", ירושלים תשל"ד

 

---

 

הוא ואני והכותל

 

מוטה גור, מח"ט הצנחנים במלחמת ששת הימים, מתאר את המפגש האישי שלו עם הרב הנזיר מתייחד עם אבני הכותל:

"בשעה 12:45 החלה ליד הכותל תפילת מנחה ברוב עם ועדה. הרמתי עיני אל האבנים. התבוננתי בצנחנים המתפללים. כאלה עם קסדה על ראשם וכאלה עם כיפה על ראשם. בפינה הימנית מרוחק מעט מציבור הלוחמים עמד אדם, לא, לא עמד, הוא כאילו נדבק לאבנים. הוא כחלק מהכותל, אבן מאבניו. לבוש קפוטה חומה וארוכה. על ראשו מגבעת שחורה. מתחתיה שער מגודל. מאום לא זז. לא הראש, לא השיער, לא הגוף ולא הרגליים. שתי הידיים כפופות וכפותיהן שטוחות לרווחה כאילו רוצות לחדור לתוך האבנים.

"ננעלתי אליו כרדאר ולא יכולתי להמיש את עיני ממנו. 'נדבקתי' אל הקיר מקרוב. דרכו חשתי את הכותל. מבעד לגופו הכמו־משותק, הרגשתי את דפיקות הלב היהודי בוקעות מתוך האבן. כך עמדנו דבוקים יחדיו מספר דקות – הוא ואני והכותל. פניתי לאחור וחזרתי אל רחבת הר הבית. זימנתי את המגד''ים לקבוצת פקודות והודעתי להם: 'אנחנו נשארים בירושלים'".

מתוך ספרו ''הר הבית בידינו"