אישית

אני מכיר אותו

המלחמה שיתקה אותי מפחד. אני מוכרח להתעדכן ולשמוע חדשות בהגזמה. שאלות באמונה, כאב השכול הנורא. איפה הקדוש ברוך הוא? למה זה קורה לנו? לאן כל זה הולך?

קצין רוסי כיוון את האקדח שלו אל פניו של הרבי הריי"צ, ברוסיה לפני מאה שנה. "עם אקדח כזה אתה יכול להפחיד מי שיש לו עולם אחד והרבה אלוהים, אבל לא מישהו שיש לו הרבה עולמות ואלוקים אחד". זה רמבו. לצערי אני לא שם. המלחמה מבהילה אותי. השכול מנפץ מכאב.

בהלכות השבת אבידה יש חיוב להשיב אבידה על פי סימנים. הסימנים מוכיחים על קשר מסוים בין הבעלים לחפץ האבוד. אבל יש חיוב השבת אבידה לפי קשר עמוק הרבה יותר בין הבעלים לחפץ, קוראים לזה "טביעת עין": אם אדם, שהוכיח את אמינותו, אומר שהחפץ האבוד שלו, צריך להשיב לו את החפץ למרות שהוא לא יכול לתת בו סימנים. הוא פשוט יודע שהחפץ הזה שלו.

בעלטה גמורה אדע לזהות את כף ידה של אשתי. אדע לזהות את קולו של אבי. אולי לא אוכל להוכיח שזה קולו, אבל אכיר את קולו על פני כל קול אחר. אני מכיר אותו. הוא אבי וזה קולו, מעל לכל סימן או ספק.

בימים האלה, הקשים כל כך, אין לנו סימנים. ההסתר נורא. אבל יש מקומות בהם לרגע מתרחש מפגש סודי פנים בפנים עם ה'. כשאני מצליח להבין את קושיית התוספות, מאיר לי מבין המילים מפגש מוכר. תורה. ישקני מנשיקות פיהו. אורייתא וקודשא בריך הוא חד הוא.

כשאני מתבודד, מתפלל או מנגן, לפעמים מאיר לי אור של טביעות עין. ה' פה. אני מכיר אותו. לשאול ברגעים כאלה אם יש ה' זה כמו לשאול אותי אם יש לי אבא. ברור שכן, זאת לא שאלה בכלל.

כשאני נותן, כשאני חלק, כשאני עושה בשביל ישראל, שוטף אותי טוב של אחדות, של אהבת ישראל. זה סודי, זה כמוס, חמקמק, אבל לרגע מתמלאים כל התוהו והפחד בתיקון, באמונה, בתקווה. ולרגע כל הקושיות והספקות נשטפים באהבה. כמה בנאלי, כמה פשוט.

כשהיינו בבירקנאו, סיפר לנו המדריך על קבוצת יהודים שעבדה את הנוראה שבעבודות הכפייה במחנה, שריפת הגופות. מבין העשן הסמיך הייתה נעמדת קבוצת הפועלים האומללה הזאת ומתפללת תפילת מנחה. אנחנו בניהם של אותם ענקי אמונה. אני בטוח שהם חקקו גם בלבותינו את כוח האמונה הקיצוני הזה.