התוועדות / הרב שבתי סלבטיצקי

אמא נשארתי שלך

לחיים, לחיים!

חשבתם פעם למה ראש השנה חל לפני יום הכיפורים? הסדר אמור היה להיות הפוך: להתנקות ולהיטהר ביום כיפור, ואז להגיע לראש השנה במצב בו ראוי לעמוד לפני המלך, ולהכתיר אותו בפאר והדר. כך הדבר בראש חודש: ביום שלפני, יש הנוהגים להתפלל תפילת "יום כיפור קטן", ורק אז מגיע ראש החודש, שהוא ראש השנה קטן, יום שבו "יבוא כל בשר להשתחוות" לפני ה'. אם כך הדבר בראש חודש, על אחת כמה וכמה בראש השנה!

כולם מכירים את המשל המפורסם של האדמו"ר הזקן, שבאלול נמצא המלך בשדה. המשל הזה הוא לכאורה הפוך מסדר הפסוק "אני לדודי ודודי לי": אם בפסוק התנועה הראשונה באה מצדי, אני נע לקראת דודי, הרי שבמשל התנועה הראשונה היא מצד המלך, הוא זה שעוזב את הארמון ויוצא אל העם שבשדות ורק לאחר מכן אנחנו מסוגלים להתקרב אליו.

ותמיהה שלישית ואחרונה: כאשר המלך שוכן בארמון, יש לו כבוד, עוצמה ותפארת. הוא מוקף בכל שריו, משרתיו וחייליו. כשהוא יורד לשדה אין לו את כל הדברים האלה, הוא בא לשם כפי שהוא. אז למה המלך עושה את זה לעצמו, בשביל מה לו לרדת אל העם?

המלך יורד, מכיוון שהוא מרגיש שכל יהודי ויהודי רוצה בפנימיות נפשו להיקשר אליו, אלא שיש לו קליפות ומחיצות שעוצרות בעדו – התאוות, העבירות והחשיכה שמכסה על הנפש האלוקית. לפעמים הוא רואה את עצמו כיצור כל־כך שפל ונמוך, עד שלדעתו ודאי שהמלך אינו מסתכל עליו ואיננו מתעניין בו. יהודי מסוגל לחשוב שלקדוש ברוך הוא לא אכפת ממנו. הסיבות האלה גורמות לכך שאינו בא אל המלך.

באלול רוצה המלך לשבור את המחיצה הזו, ומעוניין לחדש את הקשר עם כל יהודי ויהודיה. הגעתו אל השדות, למקום העבודה והחיים היום יומיים, עוקפת את כל הבעיות האמיתיות והדמיוניות ומנתצת את המחיצה הניצבת בין העם למלך. כאשר יהודי מרגיש שהקדוש ברוך הוא יוצא מארמון המלך, יורד עד אליו ואומר לו "אני רוצה איתך קשר, אתה חשוב לי!", זה מעורר אצל היהודי "כמים הפנים לפנים" את עומק הקשר שלו אל ה'. זו משמעות הכתוב "פתחי לי אחותי רעייתי", הקדוש ברוך הוא בא אליך ודופק בדלתך, "פתח לי! אני רוצה בקרבתך". לפי זה יוצא, שעצם העובדה שיש לנו רצון להיות קרובים לקדוש ברוך הוא, העבודה של "אני לדודי", היא תולדה של תנועה מקדימה של הקדוש ברוך הוא אלינו.

בלי חסידות ניתן לחשוב שאלול והימים הנוראים הם ימים בהם ה' מעניש את האנשים על העבירות שלהם ומסתכל עליהם בעיניים רעות. יש מי שמרגיש לחץ באלול, וכשהוא רואה שמגיעים הימים הנוראים הוא רק חושב לעצמו "שיגמר כבר...". הבעל שם טוב והאדמו"ר הזקן הכניסו את אור החסידות לתוך הזמן המיוחד הזה. הם גילו לנו שהימים האלה הם ימי רצון, ימים שהקדוש ברוך הוא רוצה אותנו! עצם המחשבה על כך שהמלך רוצה להיות איתי בקשר, מעוררת את הנקודה הפנימית לבוא ולהיקשר מחדש אל המלך.

אני מכיר אישה שהתגרשה לפני שנים רבות. באותו זמן, הבן שלה היה חייל בצה"ל ושירת בסיני. כשהוא שמע על כך, הוא מאוד כעס: "למה התגרשת?", והחליט להתנתק ממנה. כשהאימא שמעה על זה, היא החליטה לנסוע לבן. לקחה אוטובוס, מונית וטרמפים – עד שאחרי נסיעה מאוד ארוכה היא הגיעה לשער הבסיס של הבן שלה, אי שם בסיני. היא הגיעה לשער המחנה, ואמרה לשומר שהיא אימו של אותו חייל. השומר הלך לקרוא לו, אך הבן שלה אמר שהוא לא מעוניין לראות אותה. היא ביקשה "תגיד לו שבאתי מרחוק", אך הבן סירב לקבל את פניה. עבר זמן, והיא מבקשת מהשומר: "אולי אפשר כיסא?". הוא מביא לה כיסא, כוס מיץ, והיא מתיישבת שם בשער המחנה הצבאי. השמש מתחילה לשקוע והשומר שואל אותה: "מה את מתכוונת לעשות?", והיא עונה: "אני נשארת". השומר לא מרוצה מהתשובה והולך לקרוא לבן. הוא אומר לו: "אמא שלך יושבת שם בחושך, תבוא כבר".

הבן התרצה והסכים לבוא. הוא אמר לאימו: "בשביל מה באת? אני לא רוצה לראות אותך". אך אימו אמרה לו: "חמוד שלי, כשעוד היית תינוק, חיית בתוך הגוף שלי. מאז שנולדת, השקעתי בך את כל מה שהיה לי, את כל הלב ואין סוף מאמץ. לעולם לא תוכל להתנתק ממני". הבחור שמע את זה ונקרע מבפנים... הוא ניגש לאימו וחיבק אותה.

לפעמים ה' רוצה לסלוח לנו יותר ממה שאנו רוצים. זו הסיבה לכך שהמלך יוצא מהארמון - תענוג הקשר המחודש והגעגוע אל הבנים האובדים, גורמים לכך שהוא יורד אל העם.

במשך כל השנה אנחנו מצווים לעשות תשובה, והתשובה היא על פרטים – איך אני שומר שבת, מה ואיך אכלתי או כמה זמן אני מפנה ללימוד תורה. אבל בימים הנוראים אני חוזר בתשובה על עצם הקשר שלי עם ה'. לפעמים אדם עובד באיזה עסק, הוא עושה את כל מה שבעל הבית אומר לו: מחשב חשבונות, עובד במחסן ומנקה מדפים, אבל הוא לא מרגיש קשר לבעל הבית. יש אנשים שעובדים אצל ה' בלי להיות קשורים אליו. בימים הנוראים עוסקת התשובה בשאלה עד כמה אני מרגיש את הקשר. לכן נקראים הימים ימי רצון – הקדוש ברוך הוא רוצה בעם ישראל, ומתוך כך בוחן כל אחד עד כמה הוא רוצה את הקשר הפנימי עם הקדוש ברוך הוא, האם הוא מתייחס לקשר הזה בתור משא ועול או רואה בו רצון פנימי.

בדיוק מהסיבה הזו קודם ראש השנה ליום כיפור – הדבר הראשון הוא שיהיה לך קשר אל המלך. אין טעם ואי־אפשר לבקש סליחה במצב של נתק, הקשר הוא הבסיס לכל בקשה שתבוא. לפעמים אדם מגיע ומבקש סליחה על שפגע בחברו. החבר מוכן לסלוח אבל אומר: "אני סולח, אבל עשה טובה, עזוב אותי, אני לא רוצה קשר איתך". זו אולי סליחה, אבל אין בה ניצוץ של קשר. לכן, רק לאחר שבראש השנה אנחנו יוצרים את הקשר, מגיעים יום הכיפורים ובקשת המחילה מתוך אותו הֶקְשר.

במהלך מלחמת העולם השנייה, הייתה אישה יהודיה ולה בן אחד. הם נמלטו, והיא, שפחדה שמא יתפסו אותם, הכניסה אותו לבית־ספר של גויים. כדי שלא ישכח את היהדות שלו, היא ביקשה ממנו לשמור על כשרות: "אל תאכל בשר ואל תשתה חלב, תאכל רק ירקות". האם באה לבקר אותו מדי כמה ימים. פעם אחת, ביום חם במיוחד, יצאו כל בני הכיתה לטיול, וכל המים שהיו איתם נגמרו. הם הגיעו לבית של איכר, והוא הציע לכל ילד כוס חלב. הילד היהודי לא רצה לשתות את החלב, ולכן הוא עשה כאילו הכוס החליקה לו מהיד, והחלב נשפך על הארץ. הוא עשה עצמו כאילו הוא בוכה, ורץ החוצה תוך כדי שהוא מיבב שהוא "שבר" לאיכר את הכוס... באותו יום אמו שמעה שהם יצאו לטיול ובאה לקראתו. כשהילד ראה אותה הוא צעק לעברה: "אמא, נשארתי שלך!"

למה הוא התכוון? לילד לא הייתה בעיה לשתות חלב לא כשר, לו זה לא הפריע. מה שהפריע זה שאימא ביקשה ממנו, והוא רצה להיות קשור אליה. זו העבודה שלנו בראש השנה – להרגיש את הקשר לקדוש ברוך הוא. להרגיש שהמצוות שלנו, והעבירות שאנחנו לא עושים – הן לא בגלל שזה לא יפה או אסור, אלא בגלל שבזה אני מרגיש את הקשר אל ה'. אכפת לי מהרצון שלו, אני רוצה את הקשר אליו.

מעניין שבוידוי "על חטא" שאומרים ביום כיפור, אין כמעט פרטים. לא אומרים "על חטא שחיללתי שבת", אלא על הרגשות – "על חטא שחטאתי בזלזול הורים ומורים", "ביודעין ובלא יודעין". כל ה"על חטא" עסוק בקשר הפנימי שלנו. בראש השנה אנחנו יוצרים אותו, וביום הכיפורים חוזרים בתשובה מכוחו.

לחיים! שנזכה לשנה טובה ומתוקה עד בלי די, שנה מלאה בעבודת ה' מתוך שפע רוחני וגשמי!