התוועדות / הרב שבתי סלבטיצקי

אל תישאר בחוץ

המהר"ם מרוטנברג אומר שיהודי שהולך למסירות נפש, כשזורקים אותו לאש, כששוחטים אותו רחמנא ליצלן, הוא לא מרגיש שום כאב. בעיניי ראיתי אנשים שהולכים להישרף על המוקד על קידוש השם, עם חיוך על הפנים – ככה הוא כותב. כי מרגע שמאיר עליו אור מקיף, אין "כלים". הוא לא מרגיש את הגוף ואת השכל.
גם אנחנו לפעמים מתרוממים מעל מי שאנחנו. אבל זה רק באופן של "מקיף". לרגע אתה קופץ ומתלהב, אבל אחר כך אתה עלול למצוא את עצמך שוב למטה. אז מצד אחד זה טוב מאוד, כי פתאום אתה מגלה שיש בך הרבה יותר ממה שאתה חושב. פתאום מתנוצץ בתוכך איזה ניצוץ שמאיר את הכל באור גדול. אבל מה? צריך להיזהר מאוד.
ישנם אנשים וישנם זמנים ששייכים יותר ל"אור מקיף". אנשים שלא נכנסים לפרטים, אנשים שיש להם "אורות גדולים" אבל בלי כלים מתאימים. יש זמנים שמתגלה באדם "אור המקיף". לפעמים אנחנו יושבים בהתוועדות באמצע הלילה, שרים ניגונים, נדבקים ומזיעים, ופתאום יוצאים מההגבלות שלנו... זה "אור מקיף". בן אדם שצריך מחר להכניס צ'ק לבנק או להחליף את זוג הנעליים שוכח מכל הבעיות הקטנות. הוא חי מעל העולם. מתגלה לו "אור מקיף". אבל חייבים לשמור על ההתלהבות הזו, שלא תהיה רגעית וזמנית. לדאוג להמשיך את ה"מקיף" ב"פנימי".
פעם ביקר אצלנו המשפיע ר' זלמן גופין, ובשבת בסעודה שלישית הוא התוועד כמו שצריך... בעיצומה של ההתוועדות הוא אומר לכולם: "בואו נראה מה אנחנו שווים בלי לבושים! בואו נראה מה אנחנו באמת, בלי המקיפים". ור' זלמן לוקח את המגבעת וזורק אותה, מוריד את הגרטל, פושט את הסירטוק - ויושב להתוועד.
אנשים עמדו משתוממים. דבר כזה הם אף פעם לא ראו. לשבת בשולחן שבת, בשעת רעווא דרעווין, עם למעלה ממאה אברכים מכל החסידויות – בלי כובע, בלי גרטל, בלי סירטוק?!
למחרת, ביום ראשון בבוקר, מתקשר אלי אברך יקר שהשתתף בהתוועדות, ואומר לי: "דע לך, שמה ש'תפס' אותי בהתוועדות זה אותו רגע שבו ר' זלמן הוריד את הכובע והסירטוק... הרגשתי שבחסידות מחפשים פנימיות. אז לפעמים, בשביל להגיע לפנימיות צריך לבושים. אבל לפעמים להיפך – בשביל להגיע לפנימיות צריך לזרוק את הלבושים הצידה".
לשיר ניגונים ולהתוועד זה טוב מאוד, זה יפה מאוד. אבל צריך להיות פנימי. אחרי הניצחון ב"משפט הספרים" של חסידות חב"ד הייתה שמחה שאין לתאר... הרבי עשה מהיום הזה ממש "יום טוב". הוא אמר שילכו לציון של הרבי הריי"צ, ולציונים של כל הצדיקים. זו הייתה שמחה עילאית נדירה. הרבי נכנס ל-770 והיו שם ריקודים ממש למעלה מטעם ודעת... פתאום הרבי הרצין, ויצא החוצה. הוא נכנס לחדר, קרא למזכיר ואמר לו בחומרה: "איך זה ייתכן שרוקדים ולא שמים לב שנשענים על ארון־קודש?". זה נקרא להיות פנימי! בתוך כל הריקודים הרבי שם לב שבחור נשען על ארון הקודש.
כשאירע המאורע הנורא והמחריד של רציחתם של שליחי חב"ד בהודו, ה' ייקום דמם, הייתה התעוררות עצומה בעם ישראל. הם נהרגו בידי בני עוולה ומסרו את נפשם כפשוטו על קידוש השם. המונים צפו בהלוויה המצמררת בכפר חב"ד, הזדעזעו, התרגשו ובכו.
עשינו התוועדות גדולה באנטוורפן לציבור שומר המצוות. רק ביום שלישי בבוקר, ממש בבוקר של אותו יום של ההתכנסות, התחלנו לפרסם אודותיה, לתלות שלטים ומודעות ולארגן הכל. הכנו ארבע מאות מקומות באולם, ולמעשה השתתפו יותר מאלף ומאתיים אנשים! סחבנו עוד ספסלים מבית חב"ד, ואיך שהוא הצלחנו לארגן משהו.
הייתה התעוררות גדולה בעקבות האירוע הזה. אחר כך הייתה ממש דרישה לערוך התכנסות נוספת גם לשאר הציבור, לאלו שעדיין לא שומרים תורה ומצוות. ביום שישי עשינו עוד כינוס דומה באזור הבורסה. השתתפו המון אנשים, גם לא יהודים! אפילו ראש העיר, שבהתחלה הודיע שבגלל אילוצים של לוח זמנים נבצר ממנו להשתתף, בסוף דחה הכל, גם את ישיבת מועצת העיר הקבועה, ושעה לפני הכינוס התקשר אליי והודיע שהוא מתייצב יחד עם כל חברי המועצה! אבל מה? כל זה "אור מקיף". הכל עלול לעבור וכאילו כלום לא היה.
לעומת זאת, שִמעו מה זה "פנימי". אחרי הכינוס התקשר אלי יהודי, שאני מכיר אותו בתור סוחר שרחוק מאוד מיידישקייט, ואמר לי כך: "אתה מכיר אותי. אני לא מניח תפילין, אפילו בראש השנה אני לא הולך לבית הכנסת, אף פעם. אני רחוק לגמרי מיהדות. אבל מה? מדי פעם יוצא לי לנסוע להודו. מישהו סיפר לי שגם שם יש בית חב"ד. לא האמנתי, הלכתי לראות את הפלא במו עיניי. חיפשתי את המקום, ונכנסתי.
"ומה ראיתי שם? את כולם מכניסים ומארחים, אנשים יושבים ואוכלים, חבר'ה עם שיער ארוך ועגילים, בחורים ש'מחפשים את עצמם', כולם יושבים ביחד. וביניהם יושב השליח הצעיר, כשווה בין שווים, לומד איתם ומקרב אותם. אין לך מושג כמה התרגשתי. הלכתי לשליח ודיברתי איתו, ובין הדברים אמרתי לו: 'בבקשה, אל תבקש ממני כלום, אני לא שייך לזה! אל תנסה להחזיר אותי בתשובה". הוא רק חייך ואמר לי: 'בסדר. אבל רק תתכבד, תאכל משהו, תשתה, תרגיש בבית'. המשכנו לשוחח. באיזשהו שלב, השליח נעמד וקרא לכולם לבוא להתפלל מנחה. הם נעמדו להתפלל, ולי הוא לא אומר כלום. הוא היה עדין מאוד איתי. אפילו לא הסתכל עליי. ואני - זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהלכתי להתפלל. עזבתי את העוגה שהייתי באמצע ליהנות ממנה, והלכתי להתפלל. דווקא שם משהו בי נדלק".
וכך סיים אותו יהודי בלב שבור ורצוץ, בכאב אינסופי מעורב בכעס: "מאז, בכל פעם שאני בא להודו, אני נכנס להתפלל שם. רק שם. שם נמצא הקדוש ברוך הוא שלי. שלוש תפילות ביום התפללתי שם - שחרית, מנחה וערבית. ועכשיו, אחרי שקרה מה שקרה, אחרי שהקדוש ברוך הוא עשה את מה שעשה... אני לבית כנסת לא נכנס יותר! בהודו מצאתי את האלוקים שלי... היה לי מקום אחד בעולם שבו התחברתי, והקדוש ברוך הוא לקח לי אותו".
המילים שלו חתכו לי בלב כמו סכין. התחלתי לחשוב מה אני יכול לענות לו, אני לא מסוגל למצוא מילים. התפללתי לקדוש ברוך הוא – "שלח לי את המילים הנכונות, תן לי להיות הצינור שלך".
ואז הכניס לי הקדוש ברוך הוא רעיון, ואמרתי לו: "אתה יודע? אתה איש 'פנימי', איש רציני. אני מתרגש מאוד ממה שאמרת. את מה שקרה שם בהודו שמעו כל כך הרבה אנשים וזה עבר לידם, החיים המשיכו להתגלגל, הכל המשיך ונשאר אותו דבר. אבל אתה, אתה לוקח את הכל ברצינות. אצלך זה שינה משהו למעשה! זה שאתה לא רוצה יותר להתפלל, זה בגלל שלקחת את העניין ברצינות, עד הסוף.
"אבל שתדע לך רק דבר אחד", המשכתי ואמרתי לו. "אותן חיות מהלכות על שתיים, אותם רוצחים שפלים, זה בדיוק מה שהם רצו. הם רצו לשבור את האמונה, לכבות את האור, להפיץ חושך בעולם. אם אתה לא נכנס לבית כנסת, דע לך שבזה הם ניצחו! בזה הם ניצחו את הצדק, את היושר, את האמונה, את היהודי שבך". הייתי כבר חנוק מבכי, לא יכולתי להמשיך לדבר. ניתקתי את השיחה.
לא עברו עשר דקות, ואותו יהודי התקשר ושאל מתי תפילת מעריב בבית חב"ד. "אני בא להתפלל", הוא אמר.
אותו יהודי הבין את המסר, שצריך להוריד כל דבר למטה. "מקיף" זה טוב ויפה. מתוועדים, אומרים "לחיים", יוצאים מההגבלות. אבל לפעמים אתה יכול לראות את אותו אברך שבהתוועדות היה "ליכטיקער בחור", בחור מלא אור, ואתה רואה אותו אחרי יומיים ברחוב עם עיניים כבויות. המקיף הוא זמני, לא אמיתי. הוא מרים את הבן־אדם למקום שבו הוא לא צריך כלים, אין הגדרות ברורות של פרטי הלכה ומסגרת, אתה יוצא מההגבלות. התכלית היא שנחבר את המקיף לעבודה פנימית ומפורטת. כך ההתוועדות תהיה באמת שווה משהו.
לחיים!
מתוך 'לחיים ולברכה' בהוצאת לדורות