לומדים את זה - כתר שם טוב

אלפי טונות וכאב השכינה

מהבעל שם טוב: ופרעה הקריב וכו' (שמות יד י), דשמעתי ממורי כי "בצר הרחבת לי", כי על ידי שיש מְצֵרִין מתקרב יותר לה' יתברך, וזהו הרחבת לי, שיודע שזה חסר בשכינה ומתפלל בעד השכינה אליו יתברך ונעשה ייחוד קודשא־בריך־הוא ושכינתיה על ידו, כי "צדיקייא אינון שלוחי דמטרוניתא"

(כתר שם טוב סימן כ').

 

כשצר לנו, אנחנו צועקים. ברמה הבסיסית ביותר, הצעקה היא עיוורת למשמעות. לא איכפת לנו למה צר לנו, מה או מי עומד מאחורי השתלשלות האירועים שהכניסה אותנו למצר המעיק – כל מה שמעניין אותנו הוא שזה ייפסק, ומהר.

ברמה מודעת יותר, אנחנו מבינים שהצרה היא מקל ושבמקל אוחזת יד. כיהודים מאמינים אנו יודעים שזוהי ידו של הקדוש ברוך הוא, וממילא מתחילה לחלחל לתודעתנו מחשבה אחרת – שלא מרוכזת רק בחוויית הסבל אלא גם במשמעות הפנימית שלו. המדרגה הזו רמוזה בפסוק שמובא בפתח דברי הבעל שם טוב – "ופרעה הקריב" – שעליו דרשו חז"ל: "מהו 'ופרעה הקריב'? – שהקריב את ישראל לתשובה שעשו". משמעות הדברים היא שכאשר הכוחות המצרים דחקו את ישראל אל עבר שפת ים סוף, הם הועילו להם יותר משהזיקו להם. ככל שהלכו מרכבות הברזל והתקרבו אל העם, כך הלך הוא והתקרב אל הקדוש ברוך הוא מתוך זעקה של תשובה והתקשרות בוטחת.

הגלות הגואלת

התודעה הזו היא אל"ף בי"ת של יהדות בכלל ושל חסידות בפרט. לא ללכת בעולם כמו עיוורים שחוטפים ולא יודעים מה ומי, אלא לפקוח עיניים מבינות ולחפש תמיד את השורש, את הגורם הפנימי, את יד ה'. לדעת שאם קרה ובאנו בין המצרים, סימן שהמרחב שהיה לנו עד עכשיו היה מזויף ושקרי. סתם מרחב שכזה שאפשר לשוטט בו בלי להשליך עוגן, בלי לדעת לאן וכיצד. בא המצר והכריח להתקרב אל השורש, לדייק את הכיוון, לקבוע את היעד, כדי שנוכל לשוב ולפרוץ אל מרחב אמיתי ורצוי.

אם כן, יש מצר ואחריו מרחב. "מן המצר קראתי י־ה, ענני במרחב י־ה". אבל הבעל שם טוב ממשיך, ודבריו מחדשים הסתכלות שונה בתכלית. לא מצר ואז מרחב, אלא "בצר הרחבת לי" – המצר עצמו הוא שמרחיב אותי.

משקפיים צרים מאוד

הצרה האמיתית אינה מה שחסר לי כאן, בחווית החיים הנוכחית שלי, אלא עצם תודעת החיסרון – שנובעת מתפיסה צרה ומוגבלת. כי באמת אין חיסרון בְּעולם שה' ממלא אותו ונוכח בו בכל סדק ובכל פינה. החיסרון היחידי הוא בי, שאיני יכול לפקוח עיניים ולראות את השלמות כפי שהיא. צר עולמי כעולם נמלה. יש בי נשמה אלוקית, חלק א־לוה ממעל, ויש לה הכוח להתנשא מעל כל צמצומי והסתרי המציאות, להתאחד עם הנצח שלמעלה מזמן ומקום, להיות חלק מן השלם ולא פירור מפורד ונבדל שמביט בעולם דרך משקפיים צרים מאוד מאוד.

אבל יש גוף, ויש נפש בהמית, ויש אלפי טונות של הרגלי חיים ועיוותי תפיסה שרובצים בכל כובד משקלם על הנשמה הגדולה והבהירה והנוראה הזו ומעפרים אותה בעפר.

ומי חסר? למי כואב? קודם כל לשכינה הקדושה. לאלוקות שרוצה להתגלות בכל שלמותה כאן, בתחתוניים, ואינה יכולה כי אני...

וכשנתפלל כך, "בעד השכינה", כבר רחב לנו. כבר איננו צרים כל כך. ומתוך כך הכל אפשרי. ממש כאן. ממש עכשיו.