איש שהכל בו

לימוד חסידות מעמיק, שירה סוערת בקבלת שבת, שירי נשמה בסעודה שלישית וריקודים בציון של רבי שמעון בר יוחאי במירון לעתים נדמה כי הופעתה של החסידות בישיבות הדתיות-לאומיות היא מגמה חדשה יחסית. אולם מפתיע ככל שיהיה, הגרעין לכל התופעות הוא רק מעט ממה שאפיין את "אבי הכיפות הסרוגות זהו הרב משה צבי נריה זצ"ל, שהיה בקשר חם עם הרבי מליובאוויטש ושיום פטירתו חל בי"ט כסלו, יחד עם המגיד ממזריטש ויום שחרורו של בעל התניא

"הנטייה לחסידות בישיבות של הציבור הדתי-לאומי לא החלה בשנים האחרונות אלא נוצרה כבר בראשית המפעל, עם הקמת ישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה. כבר אז אבא זצ"ל שאף שיהיה שיעור שבועי בחסידות לתלמידי הישיבה", מספר הרב נחום נריה שליט"א, ראש ישיבת "תורה בציון", בנו של הרב משה צבי נריה זצ"ל. "בארונות הספרים של אבא יכול היית למצוא הכל – כמובן שספרי יסוד כגון גמרא, רמב"ם, הלכה וכל השאר, אך גם ספרי החסידות תפסו מדף של כבוד, וביניהם 'ליקוטי תורה' ו'תורה אור' לאדמו"ר הזקן, ספרי ברסלב, 'שם משמואל' ועוד. אבא הרגיש בבית בכל מקום. בין כשהיה יושב לסעודה שלישית של חסידי ברסלב או לשיעור ליקוטי מוהר"ן (שלעתים היה מעביר בעצמו), ובין כשהשתתף בהתוועדות חב"דית, היה כאחד מהחבורה. כתלמיד אמיתי של הרב קוק צריך להיות איש אשכולות, וכל חלק בתורה עניין אותו".

כוח התורה

הרב משה צבי נריה זצ"ל נולד בעיר לודז' בפולין בשנת תרע"ג (1913). אביו, הרב פתחיה מנקין (שם המשפחה המקורי) היה רב חשוב של כמה עיירות ברוסיה. בצעירותו, ביקש פתחיה הצעיר להכיר את אורחות החסידות ונסע לליובאוויטש, שם האזין לשיחות אדמו"ר הרש"ב, וספג את האווירה החסידית במקום.

בעקבות אביו, כבר בילדותו החל הילד משה צבי לשקוד על דלתי התורה. בגיל שלוש עשרה עבר ללמוד בישיבה במינסק ולאחר מכן בעיר שקלוב. התנאים ללומדי התורה באותה תקופה ברוסיה היו קשים, והתלמידים נרדפו על ידי השלטונות אך מסרו נפשם על לימוד התורה. פעם אחת נעצרו כל התלמידים, ורק מפאת הצפיפות בחדרי המעצר לא בילו את הלילה בתאי המעצר. בסופו של דבר הם שוחררו בשל גילם הצעיר, אולם הוזהרו שלא לשוב עוד לעיר. למרות זאת, המשיך משה צבי ללמוד תורה בשקיקה ואף הצטרף לשיעורי חסידות קבועים, השתתף בהתוועדויות ולמד ניגונים. אביו, שהיה רב של קהילות חב"דיות, היה מתפלל עמם בנוסח האר"י, וגם הוא עצמו המשיך להתפלל בנוסח זה. בהערת אגב נציין כי בעת הקמת ישיבת בני עקיבא נערכה הצבעה דמוקרטית על נוסח התפילה – אשכנז הליטאי או ספרד החסידי. ברוב קולות נבחר נוסח ספרד, ומאז זהו הנוסח הנפוץ בציבור הדתי לאומי.

רדיפות השלטון הקומוניסטי הלכו והחמירו, ומשה צבי הבין שאין עתיד ללימוד התורה ברוסיה. הוא שמע כי הרב קוק מארגן לבני ישיבות אשרות עלייה (סרטיפיקטים), והגיש בקשה שבדרך נס נענתה. כשעמד לעזוב את רוסיה נדרש לשלם את דמי הוצאת הפספורט – סך של שלושים דולר, סכום עתק באותם ימים. הוא פנה לכמה אישים בחו"ל שיסייעו לו, וכעבור זמן קצר קיבל מכתב עם מלוא הסכום מאדמו"ר הריי"צ. כך, בשנת תר"צ (1930), עלה לארץ ישראל והחל ללימוד בישיבת מרכז הרב, בה נקשר אל הראי"ה קוק זצ"ל ולתורתו בכל נפשו.

בשלב מסוים הוא התוודע לתנועת "בני עקיבא", והחל לשמש מעין מדריך רוחני. הוא יזם את הופעת עלון התנועה "זרעים", הלחין שירים ופזמונים (בין היתר את המנון התנועה) עד שהגיע למסקנה שבלי חיזוק לימוד התורה, מאמציו לא יישאו פרי. בפרוץ מלחמת העולם השניה בשנת ת"ש (1940) הקים בכפר הרא"ה את ישיבת בני עקיבא, ובה שלושה עשר תלמידים. באותה תקופה היה זה חידוש מרעיש, שכן בני עקיבא הייתה אז רחוקה מאוד מהעולם הישיבתי. אולם הרב נריה הבין כי כדי לעמוד בפני החילוניות והפרצות בדת, צריך לחזק את כוח התורה בציבור, ולהפוך אותה למוקד מרכזי. בשנים הראשונות הישיבה שילבה לימוד תורה לצד עבודת אדמה, שלימים הוחלפה – למרות התנגדותו של הרב נריה – בלימודי חול. כך עוצבה הישיבה בשנותיה הראשונות, ועם התפתחות התיכון הקים כדוגמתה ישיבות תיכוניות נוספות בכל רחבי הארץ, ובהמשך הקים אולפנה לבנות בכפר פינס, את מרכז ישיבות בני עקיבא ומרכז ישיבות ההסדר.

"ידיד נפש" של קבלת שבת

הרב נריה הקדים את ר' שלמה קרליבך בכמה שנים טובות: הוא הנהיג בישיבה ניגונים בתפילה, ולימד את התלמידים ניגונים חסידיים רבים, שלימים קיבלו מילים חדשות ונטמעו ברפרטואר הניגונים המקובל. הרב נחמיה שמרלינג מכפר יונה מציין כי ישנו ניגון מפורסם המוצמד לפיוט "ידיד נפש", אותו שרים בבתי הכנסת לפני קבלת שבת. זהו ניגון חב"די מסורתי, אותו לימד הרב נריה בשבת הראשונה שעשה בכפר הרא"ה בשליחות הרב קוק.

בתקופת מלחמת העצמאות ליווה הרב נריה את הפלוגה הדתית בחטיבה שבע, וכמנהגו בקודש – חיבר עבורה שיר, שהפך מיד להמנון היחידה (מאז השתנה ההמנון). חטיבה זו כבשה את העיר צפת וסביבותיה ב"מבצע חירם", והרב נריה החליט שיש לבטא את הכרת הטובה הרבה שחשו הלוחמים כלפי שמיא. ביום ז' אדר תש"ט נערכה ביוזמתו מסיבת ניצחון מרשימה בציון רשב"י בהשתתפות לוחמים, תלמידי ישיבה ופדויי שבי. אף הרב מרדכי אליהו זצ"ל, אז אברך צעיר, הגיע להשתתף בחגיגה. במשך כל חייו הקפיד הרב נריה לבקר בציון הרשב"י במירון בז' באדר ובל"ג בעומר. לאחר מלחמת העצמאות, התבקש לחבר תפילה מיוחדת ליום העצמאות. אמרו עליו כי "משנכנס הרב נריה לבני עקיבא החלה הציונות הדתית לומר שירה".

לאחר לחץ מצד רבנים, הצטרף לרשימת המפד"ל לכנסת וכיהן בה כחבר כנסת בין השנים תשכ"ט-תשל"ג (1969-73). כשפרש, אמר שבדיעבד הייתה זו טעות לכהן בה – עבורו זו הייתה תקופה של גלות ממקור חיותו האמיתי, התורה.

 הרב נריה היה סופר פורה, והוציא לאור ספרים רבים. בספרים שכבר הופיעו ישנה סדרה שלמה על הרב קוק זצ"ל, ספרים על המועדים, על פרשיות התורה וליקוטי מאמרים, אך חלק ניכר מכתביו עדיין לא ראה אור.

נפגש בחרדת קודש

בני ביתו מספרים כי בשבת היו שני ספרים שהיה לומד בקביעות: ספר התניא ונפש החיים, לכאורה שני ספרים הפוכים זה מזה אך הוא היה איש שידע לחבר הפכים.

מקום של כבוד היה למפגשיו ביחידות עם הרבי מליובאוויטש. "הוא ביקר אצלו מספר פעמים, ובכל פעם יצא נפעם. לכל ביקור הוא התייחס בחרדת קודש של ממש", אומר הרב נחום. לשאלתי אם נכונה השמועה שהרב נריה לימד את הרבי ניגון, ענה כי "הזמן שלו אצל הרבי היה יותר מדי יקר כדי לכלות אותו על לימוד ניגונים חדשים...". בשנת תשי"ז הגיע לארצות הברית כדי לגייס כספים עבור הישיבות, והרבי הדריך אותו ואף פנה לתורמים עִימם נפגש, בבקשה שיסייעו לו בשליחותו.

הרבי שוחח עמו וכתב לו מספר פעמים על חיזוק הזהות הדתית של חניכי התנועה, בין היתר בדבר הריקודים המעורבים שהיו נוהגים בבני עקיבא. בתשובה לשאלתו "איך אפשר לחזק את המצב הרוחני והדתי בבני עקיבא?", ענה הרב נריה – "מקימים עוד ועוד ישיבות ואולפנות!". בעניין קירוב נוער שאינו שומר תורה ומצוות, הרב נריה דבק בעמדה שלפיה "המאור שבה מחזירן למוטב" – כלומר יש להתמקד בלימוד התורה, ואילו הרבי עודד אותו להתחיל איתם דווקא במצווה מעשית, שעניינה קבלת עול והיא משפיעה ישירות על הגוף. 

תנו לי קדושה

"אם הייתי צריך לסכם ממה אבי זצ"ל היה שמח וממה היה מאוכזב בימינו, הייתי עונה: הוא היה שמח מכך שהמהפך הגיע", מסכם הרב נחום. הציבור הדתי החלוצי, שהיה אז מנותק מבחינה תורנית, הפך להיות ציבור חי הנושא את עצמו. ולא רק זאת אלא שיש לציבור זהות עצמית תורנית עמוקה – זה דבר גדול, שאבא שמח עליו וציפה להמשכו. מצד שני, הוא היה מאוכזב שהמהפך לא ממשיך רק לכיוון חיובי, אלא יש הלוקחים את ההתפתחות התורנית ומרחיבים אותה בצורה פלורליסטית, עד שהיא מגיעה לכיוונים לא רצויים. אבא זצ"ל האמין שריבוי התורה ישנה את פני הדור. אלא שכיום לא כל ריבוי כמותי הוא בכיוון הרצוי. כמה שעות לימוד גמרא יש בישיבות תיכוניות? כמה שעות הלכה, שיחות על צניעות, מידות? הוקמו מוסדות הקרויים 'ישיבתיים' שאינם ממלאים את היעוד ואת התקוות שתלו בהם. הגיע הזמן להחזיר עטרה ליושנה".

קרוביו שעמדו ליד מיטתו לפני מותו, בי"ט כסלו תשנ"ו והוא בן שמונים ושתיים, מעידים שמילותיו האחרונות תאמו את פועלו ודרכו משך כל חייו, מלים שהפכו לשיא מרטיט: "קר לי! תחממו אותי בדברי תורה! תאחזו בארץ ישראל ובקדושתה. תנו לי להגיד שלום לארץ ישראל ולהיפרד ממנה באהבה, בשמחה וברצון. קדושה אני מבקש. קודש קודשים אני מבקש. תנו לי קדושת ארץ ישראל, תנו לי קדושת אהבת ישראל, תנו לי הרגשת קדושת ארץ ישראל. תנו לי הרגשת קדושת עם ישראל!".