לומדים את זה - אהבת ה'

אין כמוה בעולם

מסופר על בעל התניא, שברגעי דביקות היה נופל על פניו ומפזם: "איני חפץ במאומה; איני רוצה בגן-העדן שלך, איני רוצה בעולם-הבא שלך - כי אם אותך לבד!".

אהבת ה' בדרגת "אהבה רבה" לוקחת אותנו למקומות לא מוסברים. צמא שאין לו התחלה ואין לו סוף, אש שבוערת בתוך הנשמה אל הקדוש ברוך הוא, לא כפי שהוא מתגלה בסופיות של העולם הזה או אפילו של העולם הבא, אלא כפי שאיננו מתגלה בשום מקום. האהבה הזאת בוערת ורוצה אותו בעצמו.

למעלה מן העולמות

האהבה הזאת פורצת מעצם הנשמה, ובעוצמתה היא מתנשאת מעל לכל גבול והיגיון. היא נובעת מהרצון שלמעלה מהשכל, ומשום כך אי אפשר לתזמן אותה אלא רק לקבל אותה במתנה. אנחנו יכולים, לכל היותר, להכין את עצמנו לקראתה, להיות "כלים" להשראתה. כיצד עושים זאת? חותרים לשלמות העבודה בדרגות שקודמות לה.

אין עמידה ברוחניות. ברגע שנסיים שלב, ייפתח בפנינו השער אל הדרגה הבאה. יראת ה' ואהבתו בדרגת "אהבת עולם", הרואה את השראת השכינה בתוך העולמות ובתוך הגבולות, מוליכה את הנפש אל האלוקות שלמעלה מגילוי בעולמות. הזיהוי הראשון שלנו את הקדוש ברוך הוא בתור "מנהיג הבירה", ו"ריבונו של עולם", הוא מוגבל (ולכן הנפש הבהמית יכולה להזדהות איתו), מכיוון שבאמת ה' יתברך הוא הרבה יותר מאשר בורא העולם. ככל שאדם עובד יותר הוא מגיע להבשלה של פניה וחיפוש הקדוש ברוך הוא כפי שהוא בעצמו, ולא רק כפי שהוא מתייחס ופונה אלינו. ועל אף כל ההסברים, הצימאון האדיר אל מי שאיננו יכולים לראות או להבין, אינו תוצר של תהליך מודע אלא נוחת עלינו מן השמים ומשאיר טעם של עוד.

לא מגיעים לקרסוליה

אין משל בעולם לתחושה הנפלאה הזאת, מכיוון שהיא מחריגה אותנו מעצמנו. כמו פרפרים אל האור אנחנו מוצאים את עצמנו כוספים ומתמגנטים אל המלך, רוצים רק להיות חלק ממנו, "לאשתאבא בגופא דמלכא" – להישאב אל גופו של המלך, ותו לא. בביטול המוחלט ("ביטול במציאות") אין כל מבוקש, תענוגות גן עדן אינם שווים מאומה אל מול התשוקה אל מי שנסתר לפנים מהגן ולפנים מעדן.

"אהבה רבה" מתוארת כאהבה של שבת הבאה לאחר ששת ימי עמל הלב ויגיעתו. עם הופעתה בחדרי הלב, מתאר בעל התניא, האדם משתנה לבלי היכר. השפה השונה אינה ניתנת לעיכול בידי הנפש הבהמית, זהו אור הנשמה הבלתי ניתן לתרגום, ולכן לא נותר לנפש הטבעית אלא להימס. המלחמה המרירה של כפיית היצר הרע ("אתכפייא") מפנה את מקומה אל אור מתוק של שלום, בו היצר עורק אל הקדושה ומגייס את כל חיילותיו אל הגברת הטוב ("אתהפכא").

וגם אם הדרגה העליונה הזו תתפוגג, רושם ממנה ("רשימו") ייוותר לעד בתודעת האדם. אין תאווה בעולם שתוכל למחוק אותה לחלוטין, מכיוון שאין חוויה שנושקת לקרסוליה של עצם הנשמה העורגת לעצם האלוקות.

צמא רועש ועונג שקט

ובכל זאת, יש דרגה עליונה ממנה. הצמא האדיר, האש שאין מים בעולם שיוכלו לכבותה, מעידה על היות האדם נפרד מהאלוקות שהוא כה מתגעגע אליה. הרצון האדיר להתאחד מורה על נפרדות, הרעש הגדול והלהבות הגבוהות נובעים ממרחק ולא מקרבה, שמתאפיינת בתענוג ובקול דממה דקה, אליהם נטפס בשבוע הבא.