שאלת השבוע

איך עובדים את ה' בתל אביב?

זהירות, נחישות ולא להתבלבל

רוני איילון
מרכז שמיים תל אביב

יש אנשים שלא יכולים להיכנס לעיר הזאת, חלקם בעלי תשובה וחלקם דתיים מבית. יש כאלה שהרחובות מזכירים להם תקופות שהם מנסים לשכוח, יש כאלה שקשה להם לעמוד מול תרבות שצועקת בכל כוחה "העולם הזה!!!", ולרובם פשוט קשה עם הלכלוך שעל המדרכות (תוצרי כלבים) ושמעל המדרכות (צניעות). אני מבין אותם. בעיניים של עבודת ה', מציאות החיים היא קשה ומאתגרת, ולפעמים צריך תקופות ניקיון והעצמה בסביבה שקטה ונקייה, בעיקר בתחילת הדרך, ובייחוד אם היא נעשית בגיל מבוגר.

אך תכל'ס, באנו לעולם הזה בשביל לעבוד ולהילחם. חז"ל מספרים לנו שדווקא במקום בו ההארה היא הגבוהה ביותר -  שם צריך כיסוי חזק יותר בשביל להחביא אותה. דווקא במקומות הירודים ביותר מסתתר אור חזק מאוד. צריך רק זהירות ונחישות כדי לא להתבלבל.

אנו לומדים מהדרשה לשבח של נוח, שאם בדורו הוא הצליח להיות צדיק, כל שכן שבדורו של אברהם אבינו הוא היה מתעלה עוד יותר. את כוחו קיבל נוח מכך שעמד בתוקף מול רוח סביבתו ולכן גם קיבל את שכרם. רב אחד אמר לי פעם שהשכינה מאירה בכל מקום בשווה. היכן שרבים מבקשים אותה, כל אחד מקבל קצת. אך במקום שמעטים המבקשים, מקבל כל אחד מלא חופניו קדושה. צריך רק לחפש ולבקש את הדבר הנכון.



קידוש השם ללא הפסקה

הרב ישראל מאיר לאו
רב העיר תל אביב

כל היודע את העובדות לאשורן יגחך להגדרה המצמידה לתל אביב את הפן החילוני שבה מבלי לדעת עד כמה חיי הדת והמסורת באים בה לידי ביטוי של ממש. 544 בתי כנסת פעילים, 18 מקוואות, 715 עסקים המבקשים ומקבלים תעודת כשרות מבחירתם החופשית, על פי כללים של היצע וביקוש, ובתי הספר הדתיים הרבים מדברים בעד עצמם.

מדי שנה אני מוזמן לשאת דברים בתיכונים שאינם מוגדרים כדתיים ואף על פי כן הדרך בה יושבים אלפי התלמידים ומאזינים לדברי תורה מעוררת התפעלות והערכה. אני אישית מתפעל מדו־הקיום בין חלקי הציבור השונים, החיים בשלום ובכבוד הדדי.

חייבים לשמור על פרופורציות כאשר באים להעריך ולנתח דמותה של עיר. האלפים שצועדים בוקר וערב למאות בתי הכנסת בעיר ורבבות החנוכיות המאירות את הבתים בחנוכה, הנן דבר המתקבל כמובן מאליו, אך השונה והחריג באים לביטוי ותופסים כותרות, אך הם המיעוט המצוי בשוליים.

ולשאלת האיך עובדים את ה' בתל אביב, התשובה היא: היהודי העובד את ה' בתל אביב חש אחריות מיוחדת הרובצת על כתפיו, לקדש שם שמים בכל הליכותיו, ושלא חלילה להיפך יתחלל שם שמים על ידו. התנהגותו ומעשיו נמצאים בפיקוח מתמיד, תחת זכוכית מגדלת, על ידי היושב במרומים, ועל ידי שכניו וסביבתו. כך שעבודת ה' בתל אביב מחייבת היא בכפלי כפליים, שהרי אינו דומה המחלל שם שמים בסתר למחלל שם שמים בגלוי. ואינו דומה העובד את קונו בינו לבין עצמו למי שמאהיב שם שמים על הבריות,  כמו שכתב הרמב"ם שיהיה האדם הליכותיו ומעשיו נאים "עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו הרי זה קידש את ה'. ואדם שעושה כל המעשים האלו וכיוצא בהן עליו הכתוב אומר 'ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר'".                

עולים קומה

הרב חיים גנץ
ראש הישיבה הגבוהה "מעלה אליהו"

אנחנו זוכים לחיות בדור גדול בו הקדוש ברוך הוא מחזיר את שכינתו לציון. תחילתה של חזרה זו היא מ"והבאתי אתכם אל אדמתכם" - חזרתו של עם ישראל לארצו. ומהרגליים עולים אל הלב "ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם". המציאות של השקיעה בקומה התחתונה, הקיומית, של התחיה, גרמה להיחלשות ניכרת בדרך אל הקדושה הלאומית, מה שגרם לאמוראים לומר "ייתי ולא אחמינה" - יבוא המשיח ולא אראנו, לעומת זאת רב יוסף אמר "יבוא ואשב בצל צואת חמורו". להעצמת הקומה החומרית יש מחיר שלילי של צואה, שהיא המאיסה ברוח, ורב יוסף ראה דרך קומה זו את הקומה הרוחנית שהיא המטרה שתיבנה על גבי הקומה החומרית.

היום, לאחר הקמת המדינה, נעלם הזוהר של האידיאליסטיות והמסירות. אנו מרגישים את המחיר הכבד של אובדן הרוח, ובתל אביבנו, שבה גרים ופועלים מעצבי תרבות החול, הדבר בולט במיוחד. כתוצאה מכך, החסידויות שמילאו את תל אביב עברו לערים אחרות, ציבור דתי גדול עזב אותה ובתי הכנסת הענקיים נותרו ריקים. שתי רעות התעצמו: סכנת הפרדות לשני עמים, דתיים וחילוניים, הגרים בבועות שונות, וכן איבוד זיקה רוחנית וישראלית והחלפתה בתרבות אוניברסלית.

אנו מבקשים למלא חסרים אלה בישיבה שלנו בדרכו של הלל: "אוהב את הבריות" - ליצור קשר בריא בין משפחות תורניות וחילוניות, ו"מקרבן לתורה" - נתינת הזדמנות לכל אחד המעוניין להתחבר לתורה בכל רובד.