שאלת השבוע

איך סולחים לעצמנו?

לא לוותר, לרחם

הרב חגי לונדין

ישיבת ההסדר שדרות

השאלה "איך סולחים לעצמנו" היא שאלה טובה, מפני שהעמדה הנפשית הבסיסית של המאמין היא תביעה תמידית לשיפור, ומכיוון שכך עלולה להיווצר בנפש עמדה לא־סלחנית כלפי עצמנו (במקרה הטוב) וכלפי העולם (במקרה הרע). לכן, היכולת לסלוח לעצמנו נובעת ממידת הרחמים.

בעולם המערבי, מידת הרחמנות מתחברת אסוציאטיבית עם ותרנות (נתון המסביר אולי את הסיבה שבגללה אנשים נוטים כיום לסלוח לעצמם מהר מדי), אולם בכתביו של הרב קוק המילה "רחמים" מגיעה מהמילה "רחם". הרחם של האישה הוא המקום בו העובר מתפתח לפני צאתו לאוויר העולם. הרחם הוא המקום בו מתרקמים חיים חדשים שיופיעו בעתיד. במילים אחרות, היכולת לרחם ולסלוח - לעצמנו ולעולם - היא בעצם היכולת לתת אמון.

אנו סולחים לעצמנו מפני שאנו מאמינים שלמרות שכעת אנו מצויים בכישלון – עוד נשכיל להצמיח כוחות חדשים שיובילו אותנו אל היעד. היכולת לסלוח לעצמנו זוהי היכולת להיות סבלניים ולהבין שהמציאות כולה, ואנו בתוכה, מתקדמים לאט לאט. ישנן נפילות וירידות – אולם הכיוון הכללי הוא התקדמות. המבט הבוגר מבין שאין דבר כזה ניצחון מוחלט, אין דבר כזה "ממחר לא אכשל יותר לעולם". יש הבנה שממחר אשתפר עוד קצת, ומתוך ההקשר הזה ניתן לסלוח לעצמך ולחיות עם הכישלונות באופן ראוי.

 

הסיבה האמיתית לכישלון

הרב אסי שפיגל

מורה לחסידות ומוזיקאי

עיון במהותה של מצוות התשובה עלול להכניס אותנו למבוי סתום. מצד אחד אנחנו מנסים עד כמה שאפשר להיות צדיקים, להתרחק מעבירות ולא לחטוא. מאידך, אנו גם לומדים שאם חטאנו ועשינו תשובה אנחנו מגיעים למדרגה רוחנית גבוהה יותר מזאת שבה היינו לפני החטא. כולנו מכירים את "זדונות נעשות לו כזכויות" ואת "במקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד".

אז רגע, מה קורה פה? למסור את הנפש בשביל להיות צדיק או שליפול בחטא זה לא סוף העולם? התשובה היא שיש הבדל בין לפני ואחרי. כאשר אני עומד מול מצב נתון, התורה מצווה עלי לשלוט על עצמי ולא לעבור עבירה. אך אם לא הצלחתי להיות בשליטה ונפלתי, אני חייב להפנים שמשמים ניתנה לי ההזדמנות להתעלות למדרגה שלא הייתי יכול להגיע אליה בלי העבירה. זהו סוג של מלכודת רוחנית, מכיוון שהמצב האידיאלי הוא שאדם לא חוטא והמעלה העצומה של התשובה יכולה להגיע רק בדיעבד אך לא חס ושלום לכתחילה.

זהו לדעתי המפתח להבנת אמרתו של הרב קוק. כאשר האדם עומד מול ניסיון הוא חייב להחזיק חזק ולא לסלוח לעצמו אם יחטא. אבל במקרה שהוא לא הצליח, האדם מוכרח להפנים שמלמעלה נתנו לו את ההזדמנות להתעלות על ידי התשובה, וזאת הסיבה האמיתית לכישלונו. בהתבוננות כזאת יוכל האדם לסלוח לעצמו ולעולם כולו.

 

בלי פוזה גנובה

הרב אבנר טוניק

ראש ישיבת "נחת רוח", מושב תפרח

אנחנו רואים את מטרתנו בעולם כעמידה מושלמת בציפיות מאיתנו, אך איננו מלאכים. בכוונה תחילה ניתנה נשמתנו הזכה בגוף מלא תאוות, סטיות וטעויות, ובתוך עולם שמעלים מאיתנו את הדרך הישרה. לכן תמיד יהיה פער גדול בין הציפיות לבין המצב בשטח.

כשאנו רואים את הפער הזה, את המחדלים שצברנו, אנו חוששים מפגיעה בכבודנו ומתפתחת בנו מערכת מסועפת של מנהרות מתוחכמות. מנהרות המסתירות את חולשותינו ואת אפסיותנו ומציגות בחלון הראווה שלנו שלמות שקרית שאין בנו. במצב הזה אין סליחה עצמית. האדם מאשים את עצמו, או חושש שאחרים (או הבורא) מאשימים אותו, ולכן הוא מוכרח להחביא מהם ומעצמו את המחדלים שלו.

הסליחה המרפאת באה מההכרה שהאמת עצמה היא הדבר שה' דורש מעִמנו. האומץ לחיות את אמיתת שפלותי בעולם השקר הוא האמת בתפארתה, האמת לאמיתה. היכולת להודות בחסרונות שלנו, לשקף אותם ובעצם את עצמנו כפי שאנו, מול הבורא, היא היא עמידה מושלמת בציפייה מאיתנו. כאשר הוידוי בן כ"ב האותיות, המייצג סטייה שלמה שלנו מפרטי הציפיות, יוצא מעומק לב - הריהו עמידה איתנה בציפייה העיקרית – להאיר אמת בעולם השקר.

כך האדם סולח לעצמו. כל מה שפגמתי לא גורם לי לברוח, להסתתר, להאשים, אלא אדרבה: עוזר לי לעמוד נוכח פני ה' כפי שאני באמת, בלי פוזה גנובה. אני מכיר שהטעויות הביאו אותי להצלחה היחידה בעולם: להיות אמיתי, להכיר שטעיתי, ולבקש עזרה בהגדרת היעד מחדש ותיקון המסלול שתמיד מתאפשר בג'י־פי־אס האלוקי האוהב.