שאלת השבוע

איך מתקנים את תאוות האכילה בימינו?

מעלים ניצוצות

הרב יובל אשרוב

מכללת "אלימה"

 

למרות התאווה לאכול, יש תיקון עמוק מאד לאדם בעצם האכילה. לא סתם בכל אירוע בחיי היהודי מצורפת סעודה. החל מעת היוולדו, מהברית, ומשם והלאה - בפדיון הבן, בבר־מצוה, בחתונה, בחנוכת הבית ובכל שבת וחג.

מאז חטא אדם הראשון התפזרו ניצוצות הקדושה בכל הדומם, הצומח, החי והמדבר, ותפקידנו כיהודים הוא לתקן אותם. הדברים נכונים בכל דור ובפרט בדור הזה. זהו חלק מסוד הגלויות של ישראל במקומות השונים, מקומות בהם התפזרו ניצוצות הקדושה הנמצאים בכל דבר. בכל דור אנו מתקנים עוד ועוד ניצוצות גם דרך עבודת האכילה.

הדרך לעשות זאת עוברת קודם כל דרך הקפדה על הלכות הכשרות והברכות הראויות, וכן על ידי ייחודים מסוימים הידועים ליודעי ח"ן. האר"י ז"ל (שער "טעמי המצות", פרשת עקב) אומר שכוונת האכילה צריכה להיות בירור הקדושה שיש באותו בעל חיים, צומח או דומם. אנו צריכים לבררם כדי להעלות את ניצוצות הקדושה למקומם. ישנם מאכלים שאין באדם כל אפשרות לברר מתוכם את הקדושה, כמו בהמות טמאות, ולכן הן נאסרו באכילה. לדברי המקובלים, מי שאכל מאכל אסור נאחז באותה טומאה ומאבד את הקדושה שנמצאת בו. הדברים ארוכים ויש מקום להרחיב, אולם בדורנו, דור עקבתא דמשיחא, חשוב שנדע שכשנסיים לתקן את כל הניצוצות נגיע לתיקון השלם ולגאולה השלימה. במהרה בימינו, אמן.

בשיתוף האתר 'בסוד הדברים' www.besodh.com



במתינות ובשמחה

הרב נתן גרינברג

ראש ישיבת בת עין

 

תיקון תאוות האכילה הוא לאכול בתודעה ובהכרה שהאכילה היא דרך לפגוש את האור האלוקי המאיר בעולם.

על רבי נחמן מטולטשין, חסיד ברסלב עובד ה' ומגדולי תלמידיו של רבי נתן מברסלב, מסופר שהיה נזהר מאוד לא לומר שום דבר רע או ביקורתי על האוכל שהוגש לו, וכן היה אוכל מבלי לתבל או להוסיף מלח לשום תבשיל לאחר הכנתו. לא מדובר על צדיק שאכל ללא תשומת לב מרוב קדושה וסיגופים, נהפוך הוא. רבי נחמן מברסלב מלמד אותנו שיש לראות את העולם הזה, על כל ההבדלים הדקים והשינויים שבו כביטוי לגוונים השונים של האור האלוקי.

אדם האוכל בתודעה אלוקית מכיר בדקויות אלו, טועם את כל טעמיו של האוכל, מודע לגוונים השונים ושמח בהם. הוא אינו מנסה "לכופף" את האוכל ולהתאימו לטעם שלו על ידי הסתרת הטעם המקורי ברטבים שונים. נקודת המוצא שלו היא חוויית המפגש עם הבריאה האלוקית ועם חכמת הכנת האוכל אשר חנן ה' לבשר ודם, המתבטאות באוכל כפי שהובא לפניו. הוא אינו מתחיל מהשלילי, אלא שמח במה שיש לו ומודה לה' יתברך על העולם היפה, המורכב והמגוון המתגלה לפניו. התנאי הבסיסי לאכילה כזו הוא לאכול במתינות ובשמחה, ואכן, הצדיקים דיברו בגנות האכילה המהירה. מה זה אומר על תרבות ה"מזון המהיר" המאפיין את חיינו?


אל תשאל

ניר מנוסי

בית הספר לתורת הנפש

 

לכאורה, המלה האחרונה בשאלה מיותרת. העולם משתנה, אך טבע האדם הניצב בטבורו נותר ביסודו קבוע, ובטבור האדם, קבוע עוד יותר, פעור אותו בור רעב שאינו יודע שובע – התאווה לאכול עוד.

אך למעשה יש בכל זאת חידוש בדורנו. אין כוונתי רק לקיומן של מסעדות פאר, תעשיית ג'אנק פוד ענקית או סדרות ריאליטי על שפים. כוונתי למשהו גדול הרבה יותר העוטף את כל אלה ואותנו (כמעט, הייתי אומר, בולע אותנו): תרבות הצריכה.

תרבות הצריכה היא תחנה חדשה ולא צפויה במסעה של האנושות: מקסם היפנוטי ענקי הבא לברוא את האדם מחדש כיצור שכל הזמן צריך לשמוע ולגמוע ולבלוע מוצרים חדשים. זהו אדם עקור מוח ולב שכולו רק פה, ושט וקיבה, ושאפילו קיבתו אינה שלמה אלא קרועה בתחתיתה, מתרוקנת לפני שהיא מעכלת, רעבה בכל עת לחידוש. תרבות הצריכה נתנה הקשר חדש לתאוות האכילה: היא עיגנה אותה בתוך חוויה חדשה של האדם כצרכן.

נוכח הרחבה זו של תאוות האכילה יש להיערך בכלים חדשים. דיאטות, תרגילי נשימה ומשמעת לעיסה רק יקנחו את הפירורים משפמה. את דיוקן האדם כצרכן יש לתקן מהשורש בדמות אדם אחר – אדם יוצר ומעניק. כפי שקיבה רגישה מקיאה מתוכה אוכל מקולקל, וארץ רגישה מקיאה מתוכה עבודה זרה, כך עלינו להקיא מתוכנו את תרבות הצריכה ולהעמידנו מחדש כאדם שתכליתו להעניק לזולתו ולסביבתו.

עיסוק בתאוות האכילה, כולל סביב השאלה איך למשול בה, רק מעצים אותה. הדרך הכי טובה למעט באכילה היא לשכוח לאכול. וזה קורה רק כשאנו מסורים לעשיה טובה ונמרצת למען הסביבה.