שאלת השבוע

איך מקרבים בימינו את נוער הסמארטפונים לתורה ולמצוות?

דביקות מנצחת רדידות

הרב נחום רכל

ישיבת רמת השרון

 

אחרי שאנחנו מקבלים עול מלכות שמים בפסוק "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", אומרת התורה שמתוך כך "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", ומתוך כך "ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך".

שורש השרשים של היהדות הוא - אהבת ה' בכל לב ונפש. לא רק הכרה שטחית, אלא אמונה עמוקה החודרת לעומק החיים, בכל הלב, עד כדי הנכונות למסירת כל נפשנו וכל מאודנו.

כשזה קורה, חוויית חיי האמונה ממלאת אותנו בעוז רוח, באהבת ה' כבירה, מלאת עונג ורוממות. לימוד התורה, התפלה, המצוות, כל החיים, מתרוממים לאורה.

שום חווייה מהחוויות שהחיים יכולים לספק, המשחקים והסרטים הטובים והרעים ושאר השימושים השונים, לא יכולה להיות תחליף ואפילו מזערי, לחויית החיים הקדושים שאנחנו חווים בתורה, בלימודה ובקיומה, כשהיא באה מתוך אהבת ה' בדביקות עמוקה ובשמחה.

הגיע הזמן לחבר את הדור לאהבת ה'. זה צריך להיות הנושא המרכזי בכל בית ובכל מוסד חינוכי. זה צריך להיעשות בדרך שאכן ירגישו בה חוויית חיים שאין ערוך לה. צריך שהשאיפות לדביקות בה' ימלאו את הלבבות, קודם של המורים ומתוך כך של התלמידים. צריך שהקדושה תוכר במלא יפיה ועומקה.

מתוך כך יניח כל אחד את אלילי כספו וזהבו ושאר התחליפים הרדודים שיצר האדם בצר לו.

 

דיבור בדור הבדידות

שלומי מלכה

רכז נוער,  מעלות

 

בני הנוער בדורנו מחפשים חיבור פנימי ואינם מוכנים להמשיך לקיים מצוות "כצפצוף התוכי", הם מחפשים את חיבורי הלב ומעמקיו. לאחר החיבור מגיעים לשיא רוחני של חוויית אהבת ה', ותחושת התעלות וקרבת ה' מציפה אותם. אולם לאחר העלייה הגדולה והעצומה באה נפילה גדולה. המקום הרוחני העליון של "ואהבת" נעלם ומתרוקן, וחושך וסערות ממלאים את ליבו של הנער. הוא חש בדידות איומה, אשם ומבויש על נפילותיו.

בעידן הטכנולוגי המתקדם סערות אלו מוקצנות וזמינות. בו זמנית יכול הנער (וגם המבוגר) להיות שרוי בעומק בעולם של דבקות ותורה ומחובר לכל שיעור, ניגון או קבוצה של חסד, אך עם זאת לצלול אל תהומות של רכילות ופריצות.

הנורא מכל הוא היעלמותו של השיח האנושי והפנימי, מלב אל לב. דבריו ומסריו של האדם מסתכמים במסרון מצומצם וריקני. הבדידות מתעצמת ונאבדת היכולת לשתף.

בני האדם, ובעיקר בני הנוער, נמנעים משיחה פנים אל פנים ואפילו מאוזן לאוזן, ומעדיפים להתחבא מאחורי המסך הוירטואלי כשמילים בודדות משמשות כמסך וכמסר שטחי. אין מפגש. דווקא עכשיו עלינו לאמץ אל ליבנו את קריאת וציווי הפסוקים: "ושננתם לבניך ודברת בם". יש צורך אדיר ועמוק לעורר דיבורים על הלב ואל הלב. בחסידות דברי תורה אינם "פסקאות" או "מאמרים" אלא "דיבורים". חשוב להרבות בדיבור במקום שהוא נעדר וחסר, דיבור היוצר דיבוק־לב והתעוררות־לב, דיבור הנותן מקום וכתף למשברים ומחזיק ומחזק את העליות.

 

להעלות את הרף

הרב דרור יהב

ישיבת אש קודש, רמת גן

 

אנו מוקפים בשיח של זכויות מכל עבר. זכויות האזרח, האדם, הילד, בעלי החיים, וכן הלאה. ב"ה שהגענו לדור בו ישראל מלאים 'זכויות' כרימון, אך מה לגבי החובות של האדם?

מה שדרוש לנוער הוא לשמוע את האמת, והאמת היא – שאי אפשר להגיע לשום הישג, גשמי או רוחני, ללא קבלת עול. זכורני שחברי הסטודנטים היו מתנתקים מהעולם למשך כמה חודשים בתקופת המבחנים, כי הבינו שאין כל אפשרות אחרת להצליח אם לא יתמסרו לגמרי ללימודיהם. לצערנו, בדורנו אנו מחנכים לסטנדרטים נמוכים, מקצצים את הדרישות הלימודיות והערכיות, "מנמיכים ציפיות".

עלינו לעשות בדיוק את ההיפך – להציב דרישות גבוהות שמרוממות את האדם ומראות לו לאן עליו לשאוף. כשאומרים לילד "אל תתאמץ, אולי זה קצת גדול עליך", מחלישים אותו. כשאומרים לו "נסה שוב, כי אתה מסוגל להרבה יותר מכך", מעצימים אותו ומראים לו שאפילו השמיים אינם הגבול.

גם בחיים של תורה, עלינו להראות כי חיים אמיתיים מתחילים בהצבת דרישות עמוקות, שמלוות כמובן בהסבר, אך קודם כל – בקבלת עול. בבואו לתאר את ההתקדמות הרוחנית של האדם עד לדרגת רוח הקודש, פותח הספר "מסילת ישרים" דוקא בפרק "ביאור חובת האדם בעולמו". כי אי אפשר להגיע לשום התקדמות רוחנית מבלי להשקיע, לקבל עול ומתוך כך גם להגיע להבנה ולאהבה.

ככפי שמלמדת תורת החסידות, בכל יהודי יש חלק אלו־ה ממעל, שאינו מוגבל בשום עניין בעולם הזה, ודבר אינו יכול לעכב או להחליש אותו. החלק הזה שואף לאינסוף, להתעלוּת בלי גבול. עלינו המחנכים מוטלת החובה לעורר בתלמידים את השאיפה לאינסוף, עד שיגיעו לדרגת "ותחסרהו מעט מאלוקים".