שאלת השבוע

איך דור הגאולה מצפה לגאולה?

תעתוע וגעגוע

הרב ארלה הראל

הדור שלנו מרגיש, אני חושב, די מבולבל. המציאות אליה הורגלנו בדורות של גלות או גאולה, הייתה בדרך כלל חדה וברורה – אור גדול ומתוק או חושך עמוק ומריר. והנה, דור ראשית צמיחת גאולתנו, בו אנו נמצאים כבר מאה שנים בערך, הוא דור בו משמשים האור והחושך בערבוביה שלא היה כדוגמתה כמעט מעולם (אולי, בדומה לזה, בדור חזרת עם ישראל לארצו מגלות בבל). ואנו חשים בלבול מתעתע ומשגע.

עלינו לחשוב בעיקר על מה אמורה להיות הרגשתנו ביום צום החמישי – וזהו הגעגוע.

געגוע עמוק, געגוע למה שהיה לנו ואיבדנו בעוונותינו. געגוע לאבינו שבשמים, שהיה מדבר אלינו ומתגלה אלינו בבית מקדשו, והיה מראה לנו חיבתו כחיבת זכר ונקבה בשעה שהיו עולי הרגלים רואים את הכרובים חבוקים זה בזה. געגוע שהוא עדות לבאי עולם ששכינה שרויה בישראל על נר המערבי שאינו כבה לעולם, געגוע למפגשים נוספים, מתוקים כאלו, עם ה' יתברך.

ועתה כל זה איננו. למרות (ובגלל) כל הטוב, אנחנו צריכים להרגיש געגוע וחסר, ולהתפלל חזק מעומק הלב ואף לפעול לשינוי המצב, כדי שנזכה שוב לחבק את המלך ולומר: "הנה אלוקינו זה קיווינו לו ויושיענו"!



משחקים בגלות

האדמו"ר מקוידינוב שליט"א

בדרך כלל, כאשר נתקל אדם בבעיות הוא נזכר לפתע במשיח. "משיח חייב כבר לבוא", ניתן לשמוע בימים אלה, בהם אויבי ישראל נשאו ראש. האמנם זוהי מטרת הגאולה? קשה להאמין כי עבור בעיות כלכליות, בריאותיות וביטחוניות, לא קיים פתרון אחר מלבד ביאת המשיח.

הציפייה למשיח חשובה מכל סיבה שהיא, ובזה מקיים האדם את חובת הציפייה לישועה, אך מטרתה העיקרית של הגאולה היא גאולת הנפש, גאולה רוחנית אשר תסיר את החושך וההסתר ותגלה כבוד מלכותו יתברך לעין כל – "ונגלה כבוד ה'". אלא שכאן בדיוק נעוצה הבעיה – כיצד ניתן לצפות למצב אשר איננו מבינים מהו?

...כולם יושבים בחדר השיעורים ובולעים בשקיקה את דברי הרב. לפתע נשמעת אזעקה וכולם רצים בבהלה למרחב המוגן. כולם מבוהלים, אולם מבט מעמיק מבחין כי הרב אינו מבוהל. פשוט מאוד, הוא קיבל הודעה בבוקר כי יתקיים תרגיל... הכל נראה אותו דבר, אבל בסך הכל תרגיל!

זהו המבט הנכון על הגלות. המצב העכשווי אינו אמיתי, זאת בסך הכל הצגה. אמנם הצגה שנמשכת כבר קרוב לאלפיים שנה, אבל סוף סוף רק הצגה. כאילו רע לנו, כאילו מישהו מסוגל להצר לנו, כאילו אין יד מלמעלה המנהלת כל פרט, כאילו יש מציאות אחרת מלב הקדוש ברוך הוא. הכל כאילו.

"בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". בחלום הכל נראה אמיתי - אדם שמח, עצוב, כועס או מפחד. אך בהגיע בשורת הגאולה תדמה כל הגלות בעינינו לחלום. כיצד חשבנו שזו המציאות? כמו שאמר פעם יהודי יקר - "משחקים בגלות".

ממוקדים בשורש

הרב יובל בר נתן
ראש מוסדות "נהורא" רמת גן

מסופר על הרב קוק שיצא לטייל בירושלים יחד עם הרב חרל"פ. הם צעדו עד שהגיעו לנקודה ממנה אפשר לראות את הר הבית. כשהרב קוק ראה את מקום המקדש הוא התייפח בבכי שאי אפשר לתאר. כשחזר לביתו, אמר הרב קוק: "זה היה טיול טוב...".

הרבי מליובאוויטש כותב שיש שני סוגים של גלות, הראשון הוא גלות של כתישה וקושי גשמי, והשני הוא גלות של שפע והרחבה. הגלות השנייה נעימה ומרדימה, קל להתרגל אליה ולכן היא מסוכנת מהראשונה. בשביל לצאת ממנה חייבים גילוי אלוקות, וזוהי מהותו של בית המקדש.

בדור האחרון קשה להתייפח על הגלות הכותשת, ואם כבר בוכים – זה בכי על הדבר הנכון, על הסתר האלוקות ועל הרצון לפגוש את ה' פנים בפנים. כמו בכל קשר, כשמבינים מה באמת כואב זה כבר מצביע על חלק מהישועה ועל גודל הקירבה שקרבנו המקום לפניו – קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת.