שאלת השבוע

איחוד דרכים בעבודת ה' - בלבול מסוכן או ראשית הגאולה?

בלי לטשטש

הרב מיכאל לוצקי
ישיבת מרכז הרב

 

בחתימת שישה סדרי משנה נאמר שהכלי מחזיק הברכה, שלתוכו יש ליצוק את התוכן של לימוד התורה וקיומה, הוא השלום. "לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום". הכבוד זה לזה והאחדות הם הדרך היחידה שמצא הקדוש ברוך הוא לקיומה ולהפרחתה של חוכמת התורה. הגלות היא הפיזור, והגאולה היא הכינוס, כמו שכתב המהר"ל על ההבדל בין "גאל" ל"גלה", שמתבטא בהבדל בין האות א', שהיא צורה ומספר של קיבוץ, לאות ה', שהיא צורה ומספר של פיזור. המהלך של גאולה הוא קיבוץ נידחים ואיסוף לכלי גדול מחזיק ברכה - השלום והכבוד זה לזה.

השלום, ככלי מחזיק ברכה, צריך להניח מקום לכל שיטה, עם מלוא המרחבים והסעיפים שלה, להאיר בשדה המחשבה. יש למנוע ערבוב שיטות שיטשטש את ההבחנות ביניהן, ורק לאחר מכן יש ליהנות מהעושר שנוצר מכך שסוגים שונים של אורות מאירים את חיינו. "...כל אחד הוא אמנם עולם שלם ומאיר כשהוא לעצמו, אבל להבין את כל גדלם ורוממותם אפשר רק כשהם 'מקבלין דין מן דין' ומתכללים יחד... כל המאורות, הגדולים עם הקטנים, הנגלים והנסתרים, כולם יחד צריכים שיזהירו כזוהר הרקיע על אופקה של היהדות. רק אז יוודע לנו נוגהם, ורק אז נוכל בגודל נפש להוסיף מה שבכוחנו להוסיף על פי טעמנו..." (מאמרי הראי"ה).

 

"הרבה דרכים למקום"

הרב אור טאוב

רב קהילת נהורא רמת גן

 

דרכים רבות נסללו על ידי גדולי ישראל לאורך השנים בדרך העולה בית א־ל. המשותף לכולן, והוא מושכל ראשון, הוא שכולן כפופות ומחויבות לדרכה של הלכה ולמחויבות למסורת ישראל וקדושת מסירת התורה מדור לדור.

על גבי קומת ההלכה, ומתוך קבלת עול מלכות שמים, מתגלים שבעים פנים לתורה. שבעים פנים אלו, דרכים שונות לחיבור אל ה' יתברך, כולן אהובות ורצויות לפניו יתברך. הן שיוצרות את הפסיפס העמוק והמיוחד של עם ישראל לעדותיו וגווניו והן שמשלימות את האפשרות למציאת האות המיוחדת שלי בתורה.

בדורות עברו, הדרכים היו ברורות וחדות וכל אחד היה בוחר בדרך אחת ועולה בה אל ה'. בדורנו, הדרכים נפגשו זו בזו ומסתבר לומר שגם הנשמות נתרחבו.

ישנם אנשים שמתאים להם גם היום ללכת בדרך אחת ובה לעבוד את ה', אשריהם ואשרי חלקם.

אך ישנם כאלה שהצמצום לדרך אחת מכווץ את נשמתם ולעומת זאת ההרחבה והשילוב בין הדרכים השונות מאפשר להם לעבוד את ה' באמת ובשמחה.

כמובן שכאשר אדם מבקש קרבת ה', עליו להיות כן ואמיתי, עליו להתייעץ עם עובדי ה' ותיקים שידריכו אותו איך ללכת ולחבר נכון בין צרכי הנפש השונים ובין הדרכים הרבות בעבודת ה' ולסלול נתיב מדויק עבורו.

לעניות דעתי, התרחבות הרצונות והחיפוש אחר מרחבים של תורה וקדושה הוא מפעמי משיח שיבוא ויחדש דרך גדולה בעבודת ה' שתכלול את כולן.

 

בלי תיאוריות

הרב שלמה קליין

רב ומחנך חסידי

 

ישנם שני אופנים של דרכים בעבודת ה'. הראשון מתייחס ליחס בין עבודת ה' לבין ענייני העולם הזה והשילוב ביניהם, כשדרך אחת גורסת פרישות והתבדלות ורעותה גורסת את שיטת השילוב וקירוב ענייני העולם הזה לקדושה.

השני מתייחס אל תוך עבודת ה' גופא, מה עיקר ומה טפל, העבודה בלב או במוח, בתפילה או בתורה וכדומה.

באופן הראשון, לא רק שהאיחוד איננו מבורך אלא שהוא מזיק. הרגילים בפרישות הם בעלי חיסרון מפני שאינם מסוגלים לשרוד בעולם המתירני אלא ממקום של התבדלות, וגם חסידי שיטת השילוב הם בעלי חיסרון כי סוף סוף הם נחשפים לרוע והפקרות הפוגמים בנקיות הנפש. האיחוד בין השיטות גורם בעיקר לאיחוד החסרונות, כי המתבדלים נחשפים ואין להם כלים להתמודדות, ואילו המקרבים מאבדים את החוסן ואת העזות דקדושה.

גם בסוג השני האיחוד אינו מבורך, כי האיחוד גורם לטשטוש תחומין ולחוסר הגדרה עצמית ברורה מהי עבודת ה'. האם לצעוק בתפילה ולמחוא כפיים או לשבת בשקט ולהתבונן בעמקות מבלי שום התפעלות חיצונית? חסידי שיטת ה"גם וגם" הם בעיקר אנשי תיאוריה, כשבתיאוריה באמת אפשר לסדר את כל השיטות בתוך טבלה אחת. אולם למעשה בוודאי שחייבת להיות זהות מוגדרת לעבודת ה'. זאת תורת הפירוד... לאחר הגדרת השיטה בעבודת ה' יש מקום לאיחוד כי כולם למטרה אחת מתכוונים, וזה הוא סוד הגאולה: עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים וכל אחד מראה באצבע "זה ה' קיווינו לו".