אחרית שנה

שיבת החשק

הפגישה שלנו עם המלך במטרה להשיבו, היא האמון כי יש לנו מה לחדש, כי מוצאים אנו בתוכנו בשורה חדשה ונכונות חדשה

השנה משובצת מועדים רבים ומגוונים, בהם נקראים אנו להתקדש כדי להיוועד עם ה', ובכל זאת, דווקא בימי החולין של אלול מאירים רחמי ה' יותר מבשאר ימות השנה. האדמו"ר הזקן משל משל יקר, שבשנים האחרונות זכה לפרסום רב, כדי להסביר את ה"תופעה" של חודש אלול, שאף כי כולו ימי חולין, הנה בו דווקא מאירים רחמי ה':

"משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו, ומקבלין פניו בשדה, ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו,

והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם.

ובלכתו העירה הרי הם הולכים אחריו.

ואחר כך, בבואו להיכל מלכותו, אין נכנסים כי אם ברשות, ואף גם זאת המובחרים שבעם ויחידי סגולה.

וכך הענין על דרך משל: בחודש אלול יוצאין להקביל אור פניו יתברך בשדה".

תהלוכה לארמון שננטש

כלומר, אלול אינו חג בו מופיע המלך במלוא רוממותו ותובע מהרוצים לראות פניו כי יצאו ממקומם ומהקיום המוכר להם. אדרבה, אלול הוא הזמן בו ה' יורד כביכול מרוממותו וממציא עצמו לנו בתוך עולם החולין שלנו, בו הוא רוצה שנדע חיבתו אלינו כפי שאנחנו.

ואולם יש לשאול: מהיכן הגיע המלך לשדה?

כשחושבים בפשטות על המשל של המלך בשדה נדמה שהמלך יצא מארמונו וירד אל העם, וצריך לנצל את חלון ההזדמנויות של התקרבותו אלינו טרם שישוב אל התנשאותו ורוממותו שבארמון. מהמשל הזה עולה לכאורה שבראש השנה שבים למצב שקודם אלול, בעוד שתחושותינו שונות לחלוטין: אנו חשים את אלול כהכנה לשיא חדש, להמלכה, לפתיחה חדשה, ואת ראש השנה כראש חדש ושונה, וממש מוזר לחשוב עליו כאל שיבה אל החיים הסדירים לאחר חריגה מרנינה.

לכן נכון יותר לראות את המלך יוצא לשדה לא מארמונו אלא ממקום גלותו, ממקום בו היה מנותק מעמו, ויציאתו לשדה היא בעצם התהלוכה בה העם שבשדות מלווה אותו לשוב לארמון שננטש.

בין התנסות אישית לתקווה

פירוש: בתשעה באב נחרב הארמון, המלך כביכול התפטר, והסתלק להתבודד ב"מסתרים": "בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִכְנְסוּ אוֹיְבִים לַהֵיכָל וּשְׂרָפוּהוּ, וְכֵיוָן שֶׁנִּשְׂרַף אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שׁוּב אֵין לִי מוֹשַׁב בָּאָרֶץ, אֲסַלֵּק שְׁכִינָתִי מִמֶּנָּה וְאֶעֱלֶה לִמְכוֹנִי הָרִאשׁוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: 'אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי עַד אֲשֶׁר יֶאְשְׁמוּ וּבִקְּשׁוּ פָנָי' (הושע ה, טו). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹכֶה וְאוֹמֵר: אוֹי לִי מֶה עָשִׂיתִי, הִשְׁרֵיתִי שְׁכִינָתִי לְמַטָּה בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, וְעַכְשָׁו שֶׁחָטְאוּ חָזַרְתִּי לִמְקוֹמִי הָרִאשׁוֹן, חַס וְשָׁלוֹם שֶׁהָיִיתִי שְׂחוֹק לַגּוֹיִם וְלַעַג לַבְּרִיּוֹת. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּא מטטרו"ן וְנָפַל עַל פָּנָיו וְאָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲנִי אֶבְכֶּה וְאַתָּה לֹא תִבְכֶּה. אָמַר לוֹ: אִם אֵין אַתָּה מַנִּיחַ לִי לִבְכּוֹת עַכְשָׁו, אֶכָּנֵס לְמָקוֹם שֶׁאֵין לְךָ רְשׁוּת לִכָּנֵס וְאֶבְכֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה'(ירמיהו יג, יז)". 

היציאה לשדה לפי זה היא היציאה מהמסתרים ושיבת החשק למלוך. החשק הזה נולד מן האמון שיש טעם להתחיל מחדש, הוא התקוה של המלך, שחש בעבר בלתי מובן, כי מעתה יבינו אותו. ומצדנו, הפגישה שלנו עם המלך במטרה להשיבו היא האמון כי יש לנו מה לחדש, כי יש בידינו לעודד שמוצאים אנו בתוכנו בשורה חדשה ונכונות חדשה.

חיבור אלול אל המתח שבין חורבן לגאולה פותח חיבור בין תשובה לבשורה, בין התנסות אישית ובין תקוה; כי ככל שזו תעלה יפה כך תוכל להפוך למדבקת יותר, למניעה תהליכים גם במציאות החיצונית ולמזמינה את ה' לשוב לביתו ועולמו. סימנך: ראש השנה עולה בגימטריא בית המקדש.