אושפיזין בהפתעה

הכנסת אורחים היא חלק מהדנ"א שלנו, משהו שירשנו מאברהם אבינו. בעיירות היהודיות של פעם, אחרי תפילת ערב שבת היו בעלי־הבתים "חוטפים" את האורחים ומתעקשים שיתארחו אצלם דווקא. זה לא השתנה עם השנים, רק השתדרג. משפחות יהודיות דתיות מקבלות אורחים שהן בכלל לא מכירות. אפילו כמה גויים תופסים טרמפ על הסיפור ויודעים שאסור לוותר על שבת בבית יהודי. כולם אורחים לא קרואים, אבל בברכה מתקבלים

קוראים לזה "קאוצ'־סרפינג", או בעברית: גלישת ספות. הרעיון הוא אירוח של תיירים בבית פרטי של תושבים מקומיים. המארחים מציעים לתיירים לכל הפחות ספה לישון עליה, אבל זה אף פעם לא מסתיים בכך. השידוך בין התיירים למארחים מתבצע דרך אתרי אינטרנט, פורומים, קבוצות פייסבוק, ארגונים יהודיים עולמיים או סתם מחבר לחבר. המגוון עצום – מגיל עשרים עד שמונים, מחוקרים בודדים דרך זוגות ומשפחות שלמות. בחורות חסידיות מניו־יורק, מטיילים מניו־זילנד שבאו לעשות את שביל ישראל, שופט איטלקי ואיש עסקים מדובאי. כולם מוצאים את המשפחה היהודית המארחת שלהם בכל מקום אליו ייקלעו.

אף פעם לא צפוף

כאן בישראל, יש משפחות שמארחות כבר עשרות שנים. יש כאלה שלקחו את זה כדרך חיים. הם מכינים חדר קבוע לכל אורח שלא יבוא ומתכננים לאורחים מסלול קבוע באזור. משפחת פישר מאפרת היא אחת מהמשפחות האלו, שאירחו כבר יותר מחמישים אנשים שהגיעו מעשרים מדינות. הם רואים את האירוח כמשימה לאומית, לתקן את הרושם השלילי שנוצר בתקשורת ובתעמולה הזרה על מפעל ההתיישבות. "באים אלינו הרבה חבר'ה כי הם מעוניינים לראות מה זה ה'שטחים'. הם בטוחים שהם מגיעים למערב הפרוע", מספרת נוגה (60) אם המשפחה. "הם רואים שאפרת היא מקום בורגני עם משפחות משכילות. אנחנו לוקחים אותם לסיור קבוע בתקוע, למקווה העתיק ולהרודיון בהר עציון. כל התמונה משתנה להם על־ידי יצירת פתח קטנטן ברושם שהם מקבלים מהתקשורת. הם יוצאים מכאן כשגרירים הכי טובים של ההתיישבות".

האורחים באים בהפתעה, לפעמים בהתרעה של יום או יומיים מראש, ומקפידים לא להישאר יותר מכמה ימים כדי לא להעיק על בעלי הבית. אבל כמעט תמיד מתעקשים המארחים להשאיר אותם לשבת. "עבור הרבה בחורים יהודיים זאת סעודת השבת הראשונה בחייהם", מספרת רֶבֶּקה חביב (48) מירושלים. האווירה המשפחתית שוברת את כל המחסומים בין האורחים והמארחים. האורחים לא מקבלים פינוקים של בית מלון, מקסימום כרית וסדין, והופכים להיות לרגע חלק מהמשפחה. המארחים נותנים ממה שהם יכולים: גם אם זה זוג אופניים לסיבוב בעיר. "אנחנו מבשלים ביחד ולפעמים מלמדים אחד את השני מתכונים", מספרת רבקה. כך סעודת השבת מקבלת ניחוח של פפריקה הונגרית, סלמון נורווגי ויין צרפתי. בסוף הערב הם כבר מציעים לעשות את הכלים או להכין לבעלת הבית תה. כשהדבר מתאפשר, נוצר קשר ולאחר תקופה הם חוזרים לאירוח שני, הפעם כמכרים ותיקים. הלחם נשלח על־פני המים, ופעמים רבות המארחים הופכים להיות אורחים בארץ הזרה ומתקבלים שם במיטה חמה בלי שום היסוס, גם אם גודל החדר הוא מטרים רבועים ספורים. "אלו חברים שנשארים לכל החיים", מציינת רבקה, "המשפחה שלנו נקשרה לאורחת שהגיעה אלינו מצרפת. אחרי שהבת שלי סיימה את השירות הלאומי שלה, היא נסעה לצרפת ולא הייתה צריכה לדאוג – האורחת שלנו כבר דאגה לה להכל".

 

give and take

בשבע השנים האחרונות מארחת רבקה מירושלים אנשים מכל הגלובוס, אבל אורח אחד היא לא תשכח, כפי שהיא מספרת בהתרגשות: "פעם קיבלנו בקשה ממישהו לא־יהודי מארצות הברית להתארח אצלנו. הוא היה בן שישים פלוס. בדקתי ביומן וראיתי שהתאריך נופל דווקא על יום כיפור. אמרתי לאורח שלא נוכל לספק אוכל ושכל המשפחה הולכת לבית הכנסת למשך כל היום, ובכל זאת הוא רצה לבוא. כשהגיע, הוא התעקש לבוא לראות מה קורה בבית הכנסת. הוא שמע שיש חג כזה 'יום כיפור' אבל לא ראה את זה". הסוף היה מפתיע ביותר: "הוא פשוט נשאר בבית הכנסת משחרית עד סיום הצום. נתנו לו ספרים על יהדות באנגלית והוא צם וקרא כל היום. הוא נדהם, רצה להיות חלק מהכול ואמר שלא הייתה לו חוויה מדהימה כזאת בחיים. כשיצא הצום, הוא אמר לנו שהוא שוקל ברצינות להתגייר".

המבט הזר, גורם להעריך מחדש את כל הטוב שמצוי אצלנו, כפי שמספרת נוגה: "זה give and take. גם מלמדים וגם לומדים. בדרך כלל כל החברים שלנו דתיים, והכול הומוגני ואותו דבר. לעבור את השבת עם מישהו שלא שמע על שבת זה משהו לגמרי אחר. פתאום אנחנו צריכים להסביר את זה כדי שהוא יוכל להבין. זה אתגר חיובי מאוד. חייבים לחדד, קודם כל לעצמנו, את ערך השבת ואת יתר המושגים היהודיים, כי חלק מזה נראה קצת מוזר למי שלא נמצא בפנים. לומדים לקבל שיש דברים שקשה להסביר אותם. זה תרגיל טוב שתורם גם לנו".