אור בחצר האחורית

מעבר לפינה מצויים מקומות של קושי וכאב, מקומות שלא נעים להסתכל להם בעיניים // אנשי "ממעל ממש" מפעילים מזה שנתיים את פרויקט "פנסי רחוב" לתמיכה בנוער שוליים // אין צ'אנס לזיופים: כנות, כבוד ואהבה גואלים מהבדידות וחושפים איך כולם ילדים טובים

הפעילות מרוכזת בחצר האחורית של המדינה – גן מאיר בתל־אביב בלילות חמישי. אל הגן נוהרים מאות בני נוער מכל הארץ ונחשפים לצריכת סמים, אלכוהול, אלימות קשה וניצול. בשעות מאוחרות של הלילה, האווירה יכולה להיות לא נעימה, אפילו מאיימת. חלק מהנערים נמצא קרוב לקצה ובקושי מבקר בבית־הספר, וחלק כבר נשר מכל מסגרת ומוצא את עצמו מסתובב ברחוב. אפשר בנקל ליפול לפשיעה או להתמכרות. המציאות גוררת אותם לשוליים, שם כבר אין מה להפסיד ואין סיכוי להצליח, כללי המשחק משתנים ונוצר הרושם כאילו מהמעגל הזה אי־אפשר לברוח. דווקא שם, קרוב כל־כך לתהום, הם מוצאים נקודת יציאה.

אנשי "ממעל ממש" מציבים בגן שולחן מלא כיבוד וכמה כיסאות. לא מדובר בגימיק חד פעמי אלא בחלק קבוע מהנוף של הגן. החבר'ה הותיקים בגן כבר יודעים שאפשר לסמוך על "ממעל ממש", ומרגישים בנוח לשבת ולדבר איתם. החבר'ה החדשים חשדניים יותר. היתרון של הפרויקט הוא שהוא לא פורמאלי, הנערים בוחרים לדבר עם הפעילים, ולא להפך. הרב דדו אלבחרי, ממובילי הפרויקט, אומר שהגישה חייבת להיות מהמקום של הנוער: "לחבר'ה שם יש חושים חדים. אם אתה מזייף, הם קולטים מהר מאוד. צריך לדבר אליהם בגובה העיניים, להיות מי שאתה, ליצור קשר אמיתי שמבוסס על הרבה כנות. אסור להישבר או להתייאש. שבוע אחר שבוע הפעילים מגיעים, גם אם משהו לא מסתדר וגם אם שבוע לפני זה הם חוו חוויה לא נעימה. אתה מראה להם שאתה נמצא איתם תמיד והם מבינים שאתה רוצה לעזור וזה שובר את הקרח. הם קולטים שאתה לא בא 'לחרטט' אותם".

 

כמו תרנגול

הפעילים יושבים עם הנערים ומקשיבים. הקשבה שמשפיעה יותר מערמות של מילים. החבר'ה מספרים על המשפחה, בית־הספר והסביבה. משיחה קלילה על החיים ושיתוף בחוויות, מגלים הפעילים שהאלימות והאלכוהול אינם הבעיה אלא התוצאה. "הכול מתחיל מבעיה אחת עיקרית", מספר הרב דדו, "בחור מרגיש שאף אחד בעולם לא מבין אותו. תחושת הבדידות מובילה לחשדנות ואיבוד אמון כלפי מי שלא יהיה, ומשם קצרה הדרך להתנסות ב'סמי פיצוציות', שתייה מופרזת, קודים של אלימות ושאר דברים נוראיים".

השיחות נמשכות לאורך הלילה. רק לאחר שנוצר אמון, ניתן לגעת בנקודות פנימיות בצורת סיפור חסידי שמשקף את המצב ומחדיר מוטיבציה לשיפור. אחד הסיפורים הפופולאריים הוא משל על תרנגול שהתכסה בעפר וכל אנשי הכפר ניסו לנקות אותו ללא הועיל, עד שהתרנגול החליט לצאת בעצמו מהחול ולהתנער, ואז ברגע אחד הוא התנקה וחזר לעצמו. "האדם שיכול לעזור לך הכי טוב זה אתה בעצמך", מסביר הרב דדו, "אבל אנחנו לא עושים את זה כי יש לנו חוסר אמון בעצמנו, אנחנו לא מרגישים שאנחנו מסוגלים או שמגיע לנו להצליח". המושגים החסידיים קולעים למקרים הקשים של הנערים, אלו כלים שחושפים שגם התמכרות או עצבים הם מצבים מורכבים ולא רק תחושות רעות: "במושגים כמו 'אתכפיא', 'יתרון האור על החושך' ודומיהם, טמון ניסיון להתמודד ולבנות את החיים גם מהמקום שאתה תקוע בו. רוב החבר'ה לא חוו הצלחה, ופתאום רואים שזה אפשרי. ההעצמה האישית היא מאוד חשובה".

 

ארגז חסידי

לא תמיד מצליחים. לפעמים, לאחר השקעה ומאמצים מרובים יכולים בחורים להגיע למעצר או למוסדות שההשפעה בהם היא שלילית, אבל זה אף פעם לא נגמר שם. הפעילים ממשיכים ללוות את החבר'ה כמו משפחה בכל צעד. נער שהיה "על תנאי", בנה יחד עם הפעילים תכנית איך להעביר את הזמן במקום להגיע לצרות. חבר'ה אחרים הצליחו להגיע למכינות או להתגייס, דבר שאיננו טריוויאלי בהתחשב במקומות מהם באו. "אתה רואה נער שמעמיד את עצמו על הרגליים, חבר'ה שלא ידעו כלום ועברו שינוי עצום", מספר הרב דדו, "הקושי של הנערים הוא התחושה שהם אבודים. אנחנו צריכים לעזור להם למצוא את הצעד הבא". ישנם נערים שהקשר עם הוריהם נותק. ישנם הורים שמבינים שיש אפשרות לחדש את הקשר דווקא דרך פעילי "ממעל ממש", ואכן – בעזרתם נרקם קשר משפחתי חדש. גם כשהכול מסתדר, הנערים מגיעים בחופשות להיפגש עם הפעילים ולא מוותרים על שיחה או לימוד משותף. "נער מקבל פה עוד אופן להסתכל על העולם. כמו ההיכרות הנוספת שמטייל מקבל כשהוא מגיע לבית חב"ד בנפאל, יש לו ארגז כלים חסידי לפתרון בעיות שמלווה אותו לכל מקום".

פעם בחודש מתרחבת הפעילות ואנשי "ממעל ממש" עושים "על האש" עם הנערים. לפעילות מגיע הרב שמריהו חן, איש חינוך ומנהל מכון הגמילה "רטורנו" בבית־שמש בשיטת שנים־עשר הצעדים. הרב שמריהו עוזר לטפל במקרים נקודתיים חמורים יותר, ומנחה את הפעילים בעת דילמות. "הכול מתחיל בעניין של יחס אישי, חברי, יחס מכבד שמגיע לכל אחד", מדגיש הרב דדו. העיסוק בחינוך דורש סבלנות ומחשבה, לומר את הדבר הנכון בזמן הנכון ולהנחות צעד אחד צעד. "כשאתה מתעסק עם נוער, כל שינוי קטן נגרר לכל החיים ומשפיע לדורות הבאים", מסביר הרב דדו, "לא רואים את התוצאות כאן ועכשיו. אתה מצפה לפידבק מידי, אבל אין". העיסוק עם הנוער הוא הדבר הבוער ביותר, ידיעות שליליות מתפרסמות מדי פעם בעיתונים ובחדשות, אבל פעילי "ממעל ממש" רואים את המעשים השליליים כתקלות ותו לא. הם רואים בפנימיות ילדים טובים שהגיעו למקום הלא־נכון. הם מגלים את מה שהרבה הורים לא רואים – שהדור הזה חווה סוג של בדידות, וכל מה שצריך הוא להיות שם בשבילם ולהחזיק להם את היד.

 

חושך לפני אור

הרב דדו מתרגש מהסיפורים של "פנסי רחוב", סיפורים שרבים מהם אינם ניתנים לפרסום מפאת צנעת הפרט. "היו מצבים רבים שריגשו אותי. מצבים שהחבר'ה הורידו את המסכה ופתאום ראית ממש את הילד הטוב שבהם. היו מצבים שחבר'ה אמרו 'זה היום הכי טוב שהיה לי בחיים'". הנערים מאוד ישרים ומאוד חמים, ומחמאה מהם היא מחמאה אמיתית שמחממת את הלב. "אתה צריך לזכור לא לזקוף את זה לעצמך: זו עבודת צוות, כל 'ממעל ממש' הוא בית חם עם הרבה אכפתיות והרבה אהבה, גם לפעילים וגם לנוער". הפעילים באים לחזק ויוצאים מחוזקים. הם מגלים שדווקא מהמקום הנמוך מתגלה האור הכי חזק. "בגמרא (שבת ע"ז ע"ב) מסופר על רבי זירא ששאל את רב יהודה מדוע העיזים השחורות הולכות לפני הכבשים הלבנות. רב יהודה הסביר לו שכך נברא העולם: 'בְרֵישָׁא חֲשׁוּכָא וַהֲדַר נְהוֹרָא' (בהתחלה היה חושך ואחר כך אור)", מסביר הרב דדו, "חבר'ה שנפלו לבורות חשוכים, עד שאפילו ההורים שלהם דחו אותם, מצאו דווקא שם כוחות נפש גדולים מאוד. צריך לזכור את הוראת חז"ל: 'היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה'. ההתמודדות הלא־פשוטה מגלה תעצומות נפש אדירות, ועם הכוחות האלה הם יכולים להגיע רחוק".