נשים

אורות מאופל

קבוצת הוואטסאפ של החברות שלי מהתיכון הייתה עסוקה ערב אחד בשאלה איך להרדים את הילדים. מה הטקס, האם לאפשר להם לקום לשתות, מה עושים כשהם מלאי אנרגיה. ואז מישהי כתבה: "הכי חשוב חוסן נפשי: 'ילדים חביבים, עכשיו הולכים לישון. לילה טוב לכם. נתראה בבוקר'". ומישהי נוספת ענתה שגם היא אוהבת לומר "ניפגש בבוקר", במיוחד לילדים עם קשיי פרידה או פחדים שונים.

אני צפיתי בדיון הזה מהצד, אבל באותו רגע הבנתי משהו עמוק מאוד. כתבתי להן ש"ניפגש בבוקר" זאת תשובה גאונית בעיניי, והלוואי שהיו אומרים לי אותה גם כיום.

המסע אל הלילה

כשהייתי ילדה פחדתי ללכת לישון, כי לא באמת ידעתי מה ממתין לי מאחורי ההר הענק והחשוך שנקרא לילה. ואני מודה בכנות שמשהו מאותו פחד נשאר עד היום. כל כך הרבה לילות אני דוחה ומאחרת את שעת השינה עד שאני עייפה מספיק כדי להירדם עוד לפני שהראש נוגע בכרית. הכל ובלבד שלא להתעמת לרגע עם השאלה של האם אצלח את הלילה, הזמן הלא-מודע הזה, האם יהיה פה בוקר.

זאת הסיבה שצמד המילים הפשוט כל כך - "ניפגש בבוקר" - עשה לי סדר ורווחה בנפש. לכולנו יש זמן לא-מודע, זמן ומרחב שאין לנו מושג איך לעבור, והייאוש מוצא את המקומות הפגיעים הללו ומכה בהם ביד גסה. הוא מערבב ומפזר את מחשבותינו ומעייף אותנו מאוד. אנחנו עושים את העבודה שלנו מתוך פחד ולא נושמים אפילו נשימה אחת מלאה, עמוקה, בביטחון ובנחת. אנחנו לא מרשים לעצמנו להניח ראש ולהרפות בזמן-לילה הזה, להירדם כמו ילדים, לתת למציאות לטפל בעצמה בלי שנפקח עליה עיניים שומרות. להאמין שהשמש שוב תזרח.

לכן טוב כל כך שהמשפט הזה יהדהד בתוכנו בזמנים חשוכים וירגיע את הפחד. בעזרת ה' הלילה יעבור וניפגש בבוקר. יבוא זמן של חיבור ואור.

כלים להתמלא

אנחנו על סף חודש כסלו. אפשר כבר להתחמם באור, לתת לו מקום רוגֵע בתוכנו. אולם גם בזמן-אור מובהק עלולים להופיע זמני חשכה. והניגוד בין הטוב ובין הירידה המפתיעה עלול להפיל אותנו אפילו יותר. "לעתים, בתקופה שנראה שהלומדת נוגעת באור, נמצאת בחיבור ובאיזון והכל דבש, מופיע יום שיש בו עצב. אז תפתח את ראייתה למקום הזה, ותצפה בו ולא תחפש את סיבת העצב, לא תחטט בעומס, אלא תראה כי נפלה בידה הזכות להכיל עצב שחיכה שתהיה מסוגלת להכיל" (על פי לימוד ימימה לכסלו).

לפעמים המשאלה הגדולה ביותר, אפילו יותר מלדעת שמחות גדולות, היא להצליח להכיל את כל מה שאנחנו, בכל הרבדים והגילויים הפנימיים. לעצור את הכל כשבא עלינו עצב, להרגיש אותו עד העומק, באומץ ובלי לברוח, ואחר כך לנשום ולחזור אל האיזון ואל האור.

"שֶׁתְּפַסֵּל לִי כְּלִי / ...לְהָכִיל אֶת הַגִּלּוּיִים הַמְּטַלְטְלִים בִּפְרָאוּת אֶת נַפְשִׁי הָרַכָּה / שֶׁתַּעֲמֹד לְצִדִּי. וּתְחַזֵּק אֶת מִי שֶׁאֲנִי בְּלִי שֶׁאֲבַקֵּשׁ לְהִמָּחֵק / שֶׁאַרְגִּישׁ בְּעַצְמִי כְּאִלּוּ חֲזָקָה כְּאִלּוּ עוֹמֶדֶת וּמְכִילָה / שֶׁאֶהְיֶה כֵּלִים לְהִתְמַלֵּא / וְלֹא לְהִתְפּוֹצֵץ לְעוֹד שְׁבִירָה / שֶׁתַּתְחִיל הִיסְטוֹרְיָה אֲרֻכָּה אֲרֻכָּה שֶׁל תִּקּוּנִים / שֶׁלֹּא אֶהְיֶה לְבַד שֶׁלֹּא אֶחֱוֶה בְּדִידוּת / שֶׁאַרְגִּישׁ מֻשְׁגַּחַת / ...אַחֲרֵי שֶׁצִּמְצַמְתָּ עַצְמְךָ לְהַוּוֹת בְּרִיאָה שֶׁכֻּלָּהּ שֶׁבֶר כְּלִי / סִמַּן שְׁאֵלָה וְתַחֲנוּנִים / לְקַבֵּל יִשּׁוּב הַדַּעַת / וּבְרִיאוּת הַנֶּפֶשׁ / לְהָכִיל אֶת מַה שֶּׁאַתָּה מְחוֹלֵל בָּהּ / וְלֶאֱהֹב" ("תפילה", רננה שפירא). זה הסוד הנפלא ביותר לגדילה ולצמיחה: לדעת ולזכות להכיל.