לומדים את זה - אהבת ה'

אהבה בתענוגים

"מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים". אחרי שלמדנו בשבועות הקודמים על "אהבת עולם" הנובעת מראיית האלוקות היורדת לשכון בתוך העולמות, ועל "אהבה רבה" המתגעגעת אל האין־סוף, מגיע תורה של אהבת ה' בדרגת "אהבה בתענוגים".

"אהבת עולם" קשורה למוח וללב (לתודעה ולרגש) שעל אף היותם שני איברי האדם הנעלים והעדינים ביותר, הם עדיין מוגבלים. מעליהם נמצא הרצון שהוא "מקיף" את האדם, מטלטל את כולו ומניע את כל כוחות הנפש בצורה בלתי מוגבלת, הרצון הזה יוצר את ה"אהבה רבה". גם אם נדמה היה שאין למעלה מן הרצון, החסידות מגלה לנו שב"כוחות המקיפים" של הנפש יש כוח חזק עוד יותר מכוח הרצון, וזהו כוח התענוג.

הלהבות הגבוהות של געגועי הלב וצעקתו אל ה' (בדרגת הרצון – "אהבה רבה") מורים על ריחוק ונפרדות, אך תחושת התענוג מיוסדת על קרבה והתכללות. אש הלהבות מתחלפת במים שקטים שחודרים עמוק, וקול דממה דקה ממלא את הנפש. כשאדם מתענג הוא נמצא כל כולו בפנים. אם ה"אהבה רבה" חשה עד כמה הקדוש ברוך הוא נפרד ורחוק עד אין קץ, הרי שה"אהבה בתענוגים" חשה עד כמה הוא קרוב. קרוב הרבה יותר מכל קרבה שאנחנו מכירים. הדרגה הזאת נעימה יותר מכל קודמותיה, הגענו הביתה.

אהבה כמים מול אהבה כאש

ה"צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי, בארץ ציה ועייף בלי מים", מגיע לרוויה. התענוג שוטף את הכל, והגבול הברור שבין "אני" ו"אתה" מיטשטש ומייתר את הצורך ברגשות הרגילים המתווכים בין נפרדים. מתוך כך, תנועת הנפש התמידית, ה"רצוא ושוב" מהאדם אל ה' ובחזרה אל עצמו, מתרחשת כעת בחשאי מתוך ביטול מוחלט לה', וכמעט שאינה מורגשת.

איך מגיעים לשם? ובכן, בדומה ל"אהבה רבה", האהבה הזאת היא יותר מתנה מאשר תוצר של עבודה שלנו. ובכל זאת, דרגות האהבה המצויות "בגובה העיניים", מכשירות והופכות אותנו ל"כלים" לאור הגדול הזה. מי שיזכה, יחוש את ההשפעה מלמעלה בדרגת "אהבה רבה" היוצרת משיכה עזה, ומי שיזכה עוד יותר, יקבל אותה בתור תענוג עצום. זוהי דרגתם של צדיקים ובעלי נשמות גבוהות – וגם אנחנו יכולים לעתים לטעום ממנה. משהו מן האהבה הזאת יכולה להתגלות אצל כל יהודי בשעת התפילה בשבת קודש, עליה נאמר "וקראת לשבת עונג" ו"אז תתענג על ה'".

זוג יונים

כשמתגלה דרגת "אהבה בתענוגים" האדם מתעב לגמרי את התענוגים הגשמיים. לא זו בלבד שהוא מתאווה לרוחניות ואין לו קשר לגשמיות, אלא שהרע וכל מה שמוביל אליו הופך בעיניו למאוס ממש. הסיבה לכך ברורה: כשאדם מרגיש תענוג עילאי שכזה, הוא רואה בחוש איך כל תענוג מזויף מרחיק וסותר את הדביקות הנפלאה בה'. מי שלא זכה ל"אהבה בתענוגים" יכול להיות מרומם מהעולם אבל לא יכול להרגיש שנאה אמיתית לרע.

היות והלב לא מסוגל להכיל את האהבה הזאת, לעתים היא באה לידי ביטוי דווקא בהבטה ובראייה: באהבה זו מכונה עם ישראל "יונתי", כי הקדוש ברוך הוא ואנחנו דומים לזוג יונים שמסתכלות זו על זו ומתענגות מכך תענוג עצום. עיניו ולבו של האדם בתשוקה לדרגה הנפלאה הזאת כל הימים, ולוואי ונטעם משהו ממנה בעת רצון.